שחרור בשבת

חצי שנה אנו נמצאים במחנה העצורים בקפריסין, ואז ביום חורף סגרירי אנו מוצאים עצמנו שוב על אנייה ופנינו לישראל. הפעם הדרך קצרה, ואחרי זמן לא רב אנו מגיעים סמוך לחופי חיפה. חורף בחוץ וקר ואנו כמהים להרגיש כבר את אדמת הקודש תחת רגלינו, אך... שבת היום.

"לרדת!" "לרדת!" מזרזים אותנו החילים הבריטים.

הלכה מפורשת, מזכיר לנו לייבל, "אסור לרדת מאנייה בשבת".

הבריטים זועמים ומנסים לדחוק אותנו החוצה. אנשי ההגנה מאיצים בנו לרדת מיד – האצ"ל מתכוון לפוצץ את האנייה, הם אומרים.

"בשבת – לא נרד", אומר ר' לייבל קוטנר בשם כולנו.

האנגלים אינם יודעים מה לעשות אתנו – חבורת היהודים המסרבת לרדת מן האנייה. על החוף מתקבצים חיילים בריטים, יהודים וסקרנים שעומדים משתוממים אל מול "סרבני הירידה בשבת".

"לייבל!" "לייבל!", אנו שומעים מישהו צועק מן החוף. כולנו מציצים ומחפשים מיהו הדובר. "זה אני, לייבל. אני! בן דודך – מוישל'ה", מנופף האיש בידו. "תרדו! תרדו! זה מסוכן להשאר כאן".

האיש הוא קרוב משפחתו של ר' לייבל, קרוב הגר בארץ שגויס כדי לזרז אותנו לרדת מן הסיפון.

"מוישל'ה...", מחייך אליו לייבל במתק שפתיים, "שבת היום. ואנחנו נחלל את אדמת הארץ הקדושה?!".

אנו מתפללים מנחה על הסיפון ואחר כך מארגנים סעודה שלישית ושרים זמירות. הבריטים ועוברי אורח אחרים מתבוננים בנו כלא מאמינים. ישנה שמועה שהאנייה עומדת להתפוצץ בכל רגע ואילו אנו אוכלים ושרים. אנו ממשיכים לשיר. אין בנו פחד, והאפשרות לדבוק בדבר ה' מוסיפה לנו כוח ושמחה.

כשיוצאת השבת אנו עושים הבדלה ובמתינות יורדים מן הסיפון, לא התפוצצנו ותחושה מתוקה של עמידה בניסיון מפעמת בנו. הבריטים הכעוסים מפנים אותנו למחנה מעבר בעתלית. למחרת מלאים העיתונים בכותרות משתאות: "עולים מסרבים לרדת מהאנייה בגלל קדושת השבת".

מנחם בריקמן, "ירנן יער הנכרת"

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד