ממעמקים קראתיך

תפילה בבית הכנסת בגטו קרקוב

סידור תפילה שקליע גרמני חדר לתוכו

תפילתו האחרונה של היהודי 48723

במחנה ההשמדה שבו שהינו לא היה שם ליהודי, רק מספרים. בכל העניינים שפנו ליהודי שבמחנה פנו אליו במספרו. מיום בואו לכאן ועד גסיסתו, עד הובלתו לקרימטוריום נכנס ויצא אך במספרו, בו נרשם במשרד המחנה. אף בינינו, היהודים הצללים, החיים-המתים, כינינו איש את רעהו במספר ולא בשם, לבל נשכח איש את מספרו.

עם הגיענו למחנה חייבים היינו, כהרף עין, להתפשט ולהביא את הבגדים למחסן המחנה. אחת המטרות במסירת הבגדים והחפצים הייתה להבטיח לבל יישאר בידי יהודי כסף או שווה כסף. אחר רגעים מספר במחנה, חדלת להיות אדם בין אנשים, חדלת לחשוב על העבר והעתיד. לא ניסית להחביא דבר. אף כשבאה הזדמנות לידך, חדלת. הכל מסרו היהודים בשוויון נפש, אך על אלה לא ויתרנו: טליתות, תפילין וסידורים. המחסנאים אנשי הס"ס צריכים היו להכות ביהודים, להיאבק עמהם ולגזול מהם בכוח את טליתותיהם, את תיקי התפילין שלהם ואת סדור התפילה שבידיהם. בהנאה סדיסטית גזלו את חפצי הקודש מקורבנותיהם. והמחסן – מלביש ערומים. עם מסירת הבגדים, נתנו בגדי המחנה. בעפרון היו רושמים את המספר על הכתונת מצד שמאל – זה מספרך. מעתה לא שם לך ולא שם משפחה. במספר אתה בא ובמספר אתה יוצא, ואם יקרים לך חייך – זכור את מספרך, זכור ואל תשכח!

היהודי מספר 48273 קבע למסדרי המפקד שמות עבריים לפי זמני התפילה היהודיים: שחרית, מנחה, ערבית. שמות אלו נתקבלו על דעתנו ונכנסו לסגנוננו, סגנון עדה יהודית גוססת, שחפצה להתאמץ לבל תשכח את זמני התפילה.

אך בנוסף למִפקדים הקבועים, היו מתקיימים מסדרים יוצאים מן הכלל. פעמים היה המִפקד נמשך יממה תמימה. בל תניע אבר, בל תפליט הברה. למִפקד אתה ניצב! קור – כפור, אנשי גסטאפו.

מפעם לפעם הייתה פורצת זעקת אימים, שהייתה מקרישה בנו כל טיפת דם, ויהודי נופל... גוסס, מת...

פעם הבחנו בו, ביהודי 48273, יהודי נמוך קומה, בעל הדרת פנים, עיניים דולקות בוערות – בידו אוחז ספר תהלים קטן, קורא בו, תוך השמעת קול ונעימה דקה מן הדקה: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד...".

הוא בער כולו באש התלהבות, ואנו – עמדנו נכלמים. בושנו בפני עצמנו. הסתכלנו בו מתוך קנאה עזה.

יהודי יקר זה, אף בשעה שטמאי הדם מתעללים בו, עוסק הוא בענייני מעלה. בספר תהלים, תפילות דוד בן ישי, נעים זמירות ישראל... וכך נהג בכל מפקד ומסדר. כשלא השגיחו בו, הרים קולו וקרא, וכשהשגיחו בו, משפיל היה קולו ומלחש.

משארכו הימים חפצנו לדעת מי הוא היהודי מספר 48273; מה שמו ומה שם משפחתו? אך לשווא היו כל חקירותינו-דרישותינו. לכל השאלות היינו מקבלים תשובה דומה – לעת כזאת אין יחידים בישראל. כולנו צבור אחד, המקריב את חייו על קידוש השם, ללא "קדיש" וללא דורות יורשים. ליחיד מבינינו – מספר בלבד, ומספרי הוא 48273, ודומה לי, במספר זה אף אעמוד לפני בית דין של מעלה...

אור ליום רביעי היה הדבר. ניסינו לנמנם ולחטוף שינה בחשכת הליל. הקור היה גדול, נקשנו שן לשן ורעד עבר בבשרנו. לפתע – שריקת יללה פלחה את האפילה. למסדר, למִפקד.

הנאצים בשוטים שבידיהם, הזעיקו אותנו למִפקד. עמדנו שבורים ורצוצים. רוחות החלו נושבות. מרגע לרגע הלכו וחזקו, הלכו וסערו, טיפות גשם, ואחר כך גשם שוטף. עומדים אנו ללא מחסה ומסתור, אך כתונת לעור, ללא נעל וללא מעיל, עמדנו עדה אחת, דבוקים איש לרעהו, ואז הבחנו ביהודי מספר 48273. הוא עמד חיוור כולו. מתחת לכתונת הרטובה הוציא את ספר התהלים הקטן, והחל קורא מזמזם את הפסוקים הקדושים. איש מאתנו לא הוציא הגה. עמדנו פעורי פה ונשאנו עינינו ליהודי 48273 כאל גואל ומושיע.

הוא לא הבחין בכך, היה מלא התלהבות עליונה, עיניו להטו, שפתיו דובבו. נעימתו-מנגינתו כקול דממה דקה, אך אנו שמענו כל הגה. ולפתע עדת עריצים הופיעה. המפקד גבה קומה ורחב כתפיים ובעל פנים מושחתות, עבר בין השורות, דחף ודחק, סטר על הלחי, בעט והכה בחגורה שבידו.

כולנו עמדנו ורעדנו, דימינו כי הנה הגיעונו רגעינו האחרונים, לפתע שמענו קול צעקתו: "מה אוחז אתה שם יהודון? קרב הנה! הדברים היו מכוונים לבעל התהלים, והנה – תוך שליפת אקדחו, קרב הנאצי לבעל התהלים שנשאר עומד על מקומו, ממשיך ומתנועע.

הפסק את ניגונך, והפסק לדובב את שפתיך, מכשף ארור. אתה משגע אותי ומערער את עצבי – קרא הנאצי.

המספר 48723 לא שם לב לכל הנעשה והנאמר, והמשיך להתנועע בהתלהבות, הרים קולו וקרא פסוקיו. המפקד הנאצי עצר מהלכו, אקדחו מופנה היה ליהודי המתנועע ומתפלל. כלבו שרבץ לרגלי בעליו, התרומם על רגליו וקפץ לעבר היהודי בעל התהלים. כולנו עמדנו כמאובנים. לא האמנו למראה עינינו. ולפתע – כרע היהודי ונפל, ללא רוח חיים באפו. המפקד הנאצי הוריד ידו, פנה עורף והתרחק. ואנו עדה שכולה עמדנו סביב סביב, כשפיותנו פעורים ולשוננו דבוקה לחיך. נשמעה שריקה חדה – סימן לחזור לצריפים.

לבנו בוכה ליהודי מספר 48723, אחינו בעל התהלים, ובטרם התפזרנו לצריפינו שמענו את הצעיר שבחבורתנו אומר: "קל נקמות ה', קל נקמות הושיע"!

(ל' פיינגולד, "בית כנסת", תל אביב, ניסן תש"ח)

עמוד מתוך סידור תפילה שבשוליו רשם בעליו הערות בעפרון

תמונת דיוקן ודף מתוך סידור תפילה שבו התפלל הרב אונגר בזמן הסתתרו ביערות מפני הנאצים

תפילה בבית הכנסת במחנה המעצר בקפריסין

תפילה בבית כנסת בגטו ורשה

תפילה בבית כנסת במחנה עקורים בגרמניה

"זה היה כדאי"

באחד הימים שכבתי על הדרגש שלי בצריף הילדים באושוויץ וראיתי את סגן מפקד הצריף הולך עם צינור גומי עבה להלקות מישהו. קפצתי מהדרגש שלי ורציתי לראות את מי הולכים להלקות. על כל דבר היו מלקים, ומספר המלקות היה לפי גודל העבירה. באותו יום הוכנס לשימוש צינור הגומי. בדרך כלל היו משתמשים במקל, שנשבר פעמים רבות באמצע ההלקאה, ולכן החלו להשתמש בצינור גומי, ורציתי לראות כיצד הוא פועל. קפצתי מן הדרגש שלי לראות כיצד זה פועל, אולי אצטרך פעם להיפגש עם גומי זה.

סגן מפקד הצריף נגש לאחד הדרגשים, והילד שהיה שם, כבר ידע וחיכה לו. הסגן אמר לו "רד", והוא ירד והתכופף והתחילו להלקותו. אנחנו קבוצת נערים שעמדנו מסביב, הסתכלנו וספרנו כל אחד לעצמו את המלקות. הילד לא בכה ולא צעק, אפילו לא נאנח. מאוד התפלאנו, לא ידענו מה זה... והוא ממשיך. עברו כבר 25 המלקות. בדרך כלל היו מלקים 25 מלקות, והנה כבר עברו שלושים. כשעבר את המכה הארבעים, הפך את הנער והתחיל להלקות אותו על הרגלים ועל הראש. הילד לא נאנח, לא בכה, שום דבר – ילד בן 14 לא בכה. החייל התרגז מאוד וגמר את החמישים ועזבו. הרמנוהו. אני זוכר סימן אדום גדול שהיה לו על המצח ממכה אחת בצינור הגומי. שאלנו אותו למה הלקוהו, אז ענה: "זה היה כדאי, הבאתי לחברים שלי כמה סידורי תפילה". ושום דבר לא הוסיף יותר. קם, עלה על הדרגש והתיישב.

(מעדותו של זלמן קליינמן במשפט אייכמן)

תפילה בגטו לודז

תפילה בגטו

תפילה בתוך אניית מעפילים

תפילה לזכר הקדושים שנערכה במחנה עקורים בגרמניה

תפילת עלינו לשבח שנכתבה ביד במחנה הריכוז בוכנוולד, גרמניה

לאביא, המורה מלוב

זמן קצר לאחר שהגענו לברגן בלזן הגיעו למחנה כמאתיים יהודים, בעלי אזרחות בריטית, מהערים בנגאזי וטריפולי אשר בלוב שבצפון אפריקה. בואן של משפחות אלו גרם לנו זעזוע עמוק. האמנם אין גבול לשנאתם של הנאצים כלפי היהודים? בנסיגתם המבוהלת מצפון אפריקה, לא הספיקו צבאות גרמניה להעביר את רוב כלי הנשק מלוב לאיטליה, אבל לא ויתרו על ה"שלל" היהודי – עשרות משפחות ובהן תינוקות. הגרמנים העבירו אותם, דרך הים התיכון ואחר כך ברכבת, מרחק של קרוב ל-3000 ק"מ, עד למחנה ברגן בלזן! משפחות אלה נראו, בהגיען לברגן בלזן, כאילו הוגלו זה עתה על ידי טיטוס הרשע מירושלים החרבה.

הדמות המרכזית בין בני משפחות אלו הייתה ללא ספק דמותו של לאביא, מורה צעיר וצדיק. שם משפחתו היה כנראה "לביא", אבל כולם קראו לו לאביא. הוא נחרת בזיכרוני כיחיד ומיוחד, צדיק וגיבור, חסיד ואמיץ.

השעה: אחת עשרה בבוקר. זה עתה הסתיים המסדר השני, הספירה של כל האסירים שלא יצאו לעבודה אל מחוץ למחנה. על המגרש עולה טור ארוך של כשלושים ילדים ובראשם לאביא המורה. הם שרים שירים עבריים: "עם ישראל חי", "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו".

השיר שהיה אהוב במיוחד על המורה והילדים היה: "שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה, מי ברכב מי ברגל, יחד נלכה, נשובה ארץ אבותינו, אל ארצנו האהובה, ערש מולדתנו". לא חדלתי מהביט במראה הקדוש הזה. איזו גבורה נפשית! אפילו קציני הס.ס. עמדו, כאילו מהופנטים, ולא העיזו לפגוע בלאביא. מיד עם בואו למחנה התחיל לאביא לארגן "בית ספר" עבור הילדים שבאו עמו מלוב, למרות האיסור החמור על לימודים. לאביא עמד מעל החוק. הוא לא הכיר בחוקים אחרים אלא בתורת ה', ולכן העיז להושיב את התלמידים באמצע מגרש המפקד וללמד אותם את התפילה: "יגדל אלוקים חי וישתבח". תינוקות של בית רבן שרו בגיא צלמוות וזעקו לאביהם שבשמים: "ישלח לקץ ימין משיחנו, לפדות מחכי קץ ישועתו".

למדתי רבות ממסירות הנפש של לאביא, המורה מלוב אשר לא נכנע!

(יסופר לדור - יונה עמנואל)

אסירים יהודים מתפללים מחוץ לצריף במחנה גירס, צרפת

דף מתוך סידור התפילה של רבי ישראל הבעל שם טוב

דף מתוך סידור תפילה שנכתב בסדנת האווירונים - בוכנוולד

הזמנה להשתתף בפתיחת בית תפילה שעל יד מוסד בית התבשיל בית

חסידים בדרכם לתפילה ברחוב ברובע קז'ימייז', הרובע היהודי בעיר קרקוב, פולין

חסידים שהגיעו לרבם האדמור מגור מתפללים בחצר בית המדרש

סידור תפילה שהודפס בווינה ב - 1881 הסידור נמצא בין הריסות גטו ורשה

שיעורים באמונה ובתפילה

יסודה של כל תפילה לפני ה' היא האמונה בו. רק מי שמאמין באמונה שלמה בבורא עולם ומנהיגו הוא אשר יכול להתפלל לפניו תפילה אמיתית. כמו כן, רק שמאמין בו באמונה שלמה הוא אשר מרגיש חייב להתפלל לפניו.

פעם אחת קבלתי מיהודי שעור בתפילה במחנה השמדה, וזאת מתוך מעשה שהייתי עד לו. באחד הערבים, כשנכנס לצריף שלנו, הוא נגש אל דרגשו והתחיל להתפלל תפילת ערבית. בעת התפילה חבש את הכובע, אף שהדבר היווה עבירה על חוק המחנה האומר: בבלוק הסר כובעך. באמצע "שמונה עשרה" נכנס לחדר "זקן הבלוק", אסיר גרמני בעל משולש ירוק, הווה אומר פושע פלילי, אשר בזכות "מקצועו" זכה "למשרה מכובדת" זו. כשראה שעומד כאן יהודי וכובע על ראשו, צעק עליו וציווה עליו להסירו. היהודי לא נע ולא זע ממקומו והמשיך בתפילתו. כולנו היינו המומים בראותנו את עוז נפשו, שלא נשמע תיכף ומיד לממונה עליו. אף שבעלי המשרות "המכובדות" האלה היו בעצמם אסירים, פחדו מהם לא פחות משפחדו מאנשי הס"ס עצמם... כשגמר את תפילתו הסיר האיש את הכובע, נגש אל "זקן הבלוק" והסביר את מעשהו באומרו שעמד בתפילה, ומנהגנו הוא לכסות את הראש בעומדנו בתפילה. היה נס שתגובתו של אותו רשע הייתה דברי חירוף וגידוף ולעג שחצני בלבד.

אינני יודע אם הקורא ספור זה מבין את משמעותה של עבודת ה' כזאת. יש להניח שיהיו אנשים שירצו לומר שמן הדין אסור היה לו להתפלל במצב כזה, ומבחינה הלכתית יתכן שהצדק איתם. השאלה הייתה אם הגוי הזה היה בגדר של נחש ארסי או לא, שכידוע ההלכה מחלקת בין זה לזה, כי כאשר נחש ארסי נמצא בקרבתך הנך חייב להפסיק את תפילתך. אולם נראה לי שהיהודי הזה הרגיש באותה שעה שהוא חייב לדבר עם הקב"ה, כי אינו מסוגל לפרוש מקרבתו, גם אם זה יעלה לו בחייו. דבקותו בהקב"ה הייתה ללא גבול, ולכן לא נע ולא זע והמשיך להתפלל. בערב הזה קבלתי ממנו שיעור על המשמעות של תפילה לה'.

השתדלנו, עד כמה שהתנאים אפשרו זאת, להתפלל את תפילותינו הקבועות, ועד כמה שזכרנו אותן בעל פה, שהרי סידורים בדרך כלל לא היו לנו. לפעמים הצלחנו להתפלל גם בציבור, כי בצריפנו, צריף הנוער, היו מרוכזים בחורים מארצות כיבוש שונות, רובם מאירופה המרכזית. אולם היו כאן גם מספר רב של בחורים מיון, שגם אליהם הגיעו הכובשים המרצחים. היו ביניהם שומרי תורה ומצוות אשר שלטו היטב בלשון העברית, ולכן יכולנו להידבר בינינו בלשוננו.

יום יום היינו מתאספים באחת מפינות הצריף לתפילה בציבור. גם זוג תפילין משותף היה לנו, כך שגם את המצווה הזו יכולנו לקיים. התפילה בצבור וקיום המצוות שיכולנו לקיים במשותף בתנאים ההם, גרמו לכך, שבינינו אותם הבחורים שהשתדלו לקיים את המצוות שניתן לקיימן, נקשרו קשרי ידידות הדוקים, אף שמקומות מוצאנו היו מרוחקים זה מזה מרחק רב.

משמעות נוספת לתפילה בעת צרה. יש מצבים אשר בהם האדם חש שאבדה כל תקווה, נדמה לו שהמרחק בינו לבין המוות הוא כפסע. כל מצרי השאול, שמעולם לא העלה כמותם בדמיונו, אוחזים בו, ובדרך הטבע אינו רואה שום אפשרות להימלט מהם. נדמה לו שהגיע הקץ, אין מנוס והצלה מהשאול הזה. כל אלה אשר מסביב לו אין בידם להושיעו, כי גם הם כמוהו נמצאים באותו מצב. והנה לפתע הוא מרגיש כי אסור להתייאש. יש תקווה.

ואמנם לא התייאשנו, ולכן גם התפללנו. דווקא בשעות שהסכנה הייתה מוחשית ביותר, דווקא בהיותנו באותו בור חשוך שלא נראה בו שביב של אור, דווקא משם בקעה זעקתנו אל על בהתחנננו לפני הבורא, כי האמנו שגם בשעות הקשות האלה הוא מלא רחמים.

שעות קשות כאלה, אשר בהן התפללתי מעומק לבי, היו רבות. שתיים מהן זכורות לי עדיין היטב.

עוד בהיותי באושוויץ, במחנה הראשון שהגעתי אליו ושמו היה בירקנאו, או אושוויץ 2. עבר עלי יום אחד שבו חשבתי וגם חשתי – הנה זה הגיע. נדמה היה לי שהחרב מונחת ממש על צווארי. פשוטו כמשמעו. לא ראיתי לפני שום מוצא. דווקא בשעה כזאת הרצון להמשיך לחיות הולך וגדל. אתה מרגיש שהנך קרוב מאוד להקב"ה ואתה מאמין באמונה שלמה שרק הוא יכול להציל אותך, ואז בוקעת מתוכך תפילה במלוא הכוונה: ה' הטוב הצילני!

הדבר קרה ביום ראשון, כ"ו במרחשוון. באותו יום נשלחנו למחנה הסמוך לבצע עבודה כלשהי. לפתע הגיעה הידיעה שמפנים את כל המחנה שלנו, ורק שני צריפים ישארו, צריף החולים והצריף שלנו – צריף הנוער. דרך גדר התיל שבין המחנות יכולנו להבחין ממקום עבודתנו כי יש יסוד לידיעה זו. הבחנו בשורות ארוכות של אסירים יוצאים בלווית אנשי ס"ס את המחנה וצועדים לכיוון הרכבת. אינני יכול לתאר את הרגשתי באותו יום. במשך החודשים הללו, מאז בואנו לאותו גהינום ושמו אושוויץ, למדנו מה פרושה של סלקציה בין חולים ובריאים ובין מבוגרים לבני נוער. חיל ורעדה אחזוני, אם ישלחו את כולם מכאן ורק אותנו ישאירו, אם כן... נאבקתי עם עצמי שלא להמשיך לחשוב, אולם בהביטי אל ארובות המשרפות הקרובות כל כך לא נתנה לי המחשבה המזעזעת הזאת מנוח. מי יודע מה ילד לנו היום, מי יודע. ככל שהאדם חש בסכנה האיומה מתעורר בו יותר ויותר הרצון לחיות, כי בסופו של דבר רצון החיים הוא הגדול שברצונות.

נכנסתי לאחד הצריפים העזובים שבאותו המחנה ושפכתי את לבי בתפילה. נדמה לי שמעודי לא התפללתי תפילה מעומק הלב כמו אז. הלוא ברגעים כאלה מוכרח כל אחד להרגיש שרק בורא עולם הוא היחיד שיכול להצילו, וחכמינו ז"ל כבר למדונו: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

לפנות ערב חזרנו אל המחנה ונרגענו קמעה. אמנם נכון היה שבאותו יום עזבו אלפים רבים את המחנה, אולם עדיין נשאר במחנה מספר רב של אסירים מלבד צריף החולים וצריף הנוער שלנו. כנראה עוד לא הגיעה השעה של חיסול המחנה.

(שבטך ומשענתך, הרהורים ומחשבות אחר השואה, הרב סיני אדלר)

יהודים בתפילה בבית הכנסת בעיר וילנה, ליטא

יהודים חוזרים מתפילה בבית הכנסת הגדול ברחוב וולבורסקה ברובע באלוט, לודז', פולין

יהודים יוצאים מבית הכנסת בעיר מונקאטש לאחר התפילה

יהודים יוצאים מבית כנסת באמסטרדם לאחר תפילת השבת

יהודים מתפללים בחשאי בגטו ורשה, פולין

יהודים מתפללים בתוך אניית מעפילים בדרך לארץ ישראל

תפילת אם

והנה למולי מופיע מנהל העבודה שלי, יהודי מהגיטו. שוחחתי עמו והוא ספר שכעת חזר ממקום הריכוז בכיכר החרות, שם ריכזו הגרמנים אלפי יהודים למשלוח. הנשלחים היו ללא תעודות עבודה, או שתעודותיהם לא אושרו והוחתמו.

את התעודה שלו – סיפר – הגרמנים החתימו, ושחררוהו לנפשו. התלבטתי האם גם עלי ללכת לכיכר ולקבל חותמת שתציל את חיי, או שזה עלול להיות מסוכן להתקרב לשם, שמא יחליטו הגרמנים משום מה לא להעניק לי חותמת ולצרף אותי למשלוח.

חזרתי להורי על מנת להתייעץ איתם. אחרי ששקלנו את שני הצדדים הוחלט שאצא וה' הטוב ישמור בעדי. בהתרגשות רבה ומעומק הלב ברכו אותי אבא ואמא שה' יצליח דרכי ושאחזור לשלום. כך ברכו אותי שוב ושוב. ולבסוף יצאתי לעבר הכיכר בברכתם של הורי כשהם דואגים לשלומי ומתפללים ומעתירים תפילה לה' שישמור עלי מכל רע. מלאים הם תקווה שנותרתי מאחור וניצלתי מהאקציה האכזרית הזו.

בליל ראש השנה שהו עמי בדירה שני צעירים נוספים. כל אחד מאתנו נעמד בפינה אחרת והתפלל תפילת ליל ראש השנה מתוך לב נשבר. בכינו והתפללנו, התפללנו ובכינו.

יום ראשון של ראש השנה. הגרמנים הודיעו שבית שאינו מאוכלס ייסגר על מנעול ובריח והכניסה אליו תסומן בהתאם. מהבתים הוצאו כל הרהיטים והכלים יקרי הערך ומכאן ואילך נאסרה הכניסה לבתים אלו. כדי שהדירה שלנו לא תסומן ותיסגר נותרתי בדירה יחד עם הבחור שהיה עמי. כך נשארנו בבית ביום ראשון של ראש השנה. הריכוז בתפילה היה קשה למדי אך השתדלנו להתפלל ולבקש בלב שבור לרסיסים.

תפילת ראש השנה נאמרת בניגון של מגילת "איכה"... זוהי תפילה על אובדן יקירינו שנלקחו מאתנו לפתע פתאום. משמעות מיוחדת במינה לתפילת "ונתנה תוקף", כאשר אנו הנדונים למות מתפללים. "מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש, מי בחניקה ומי בסקילה...". התפילה נאמרת בלחש מטעמי זהירות, אך הלב בוכה בקול גדול. מי יודע, אולי ברגעים אלו ממש נאנקים, נחנקים ונשרפים אהובינו על קידוש השם? ואנו, מה יעלה בגורלנו? אנו רואים לנגד עינינו כבמחזה ביעותים כיצד עולים על המוקד אלפי יהודים קדושים וטהורים שבחייהם ובמותם לא נפרדו.

ואז, ברגעים קשים אלו, נזכרתי לפתע בתפילת אמי הזכה ובדבריו האחרונים של אבי מורי שצווה עלי להתאמץ ולהתחזק וכך לעמוד איתן במאבק למען החיים. אני שופך כמים לבי לנוכח פני ה' ולבי מלא אמונה ובטחון כי אזכה בעזרת ה' להינצל מגיא ההריגה ותפילת אמי היקרה תתקיים.

ביום שני של ראש השנה הוצאו כל היהודים המרוכזים במבנים שעל יד הכיכר לנסיעה ברכבת. היעד – מחנה ההשמדה בלז'ץ... אל דרכם האחרונה...

יום שני של ראש השנה הוא היום שנקבע ל"יארצייט" של בני משפחתי, ה' יקום דמם ודם כל קדושי טרנוב.

(תפילת אם, השואה באמונה שלמה, ר' נתן גינצברג)

יהודים עטופים בטליתות מתפללים בבית הכנסת העתיק באליטה, ליטא

יהודים עטופים בטליתות עומדים בתפילה בבית כנסת חשאי בגטו ורשה. ביניהם נראה הרב יצחק מאיר קנל.

יהודים שהוצאו מבית הכנסת על ידי הגרמנים בעיצומן של תפילות הימים הנוראים עומדים בשלג עטופים בטליתות

מודעה שהופצה בגטו לודז', המודיעה כי תפילות הימים הנוראים יערכו בהשתתפות החזן לייב ראסקין ומקהלתו

מתפללים בבית כנסת שאורגן על ידי שארית הפליטה בעיר בנדין, פולין

נשים יהודיות מגטו לודז' מתפללות ברחוב הגטו

סידור תפילה שנמצא בין חורבות הגטו