מסירות נפש בגיא צלמוות - אפיית מצות במחנה ברגן בלזן

פרק מיוחד ממסכת מסירות נפשו וגבורתו של
כ"ק מרן אדמו"ר מבלאזוב רבי ישראל שפירא זצוק"ל

כאשר התקרב מועד חג הפסח תש"ד, התארגנה בברגן בלזן קבוצה של שבעים יהודים נתיני חו"ל, אשר ערכו בקשה בכתב להנהלת המחנה חתומה על ידם, כי יאפשרו להם לקבל עכשיו בכל יום כמות קטנה של קמח במקום הלחם היומי המחולק ביין האסירים. מטרתם הייתה  שיוכלו לאפות מדי יום מעט מצות לפסח. הרבי שהיה רוח  החיים בקבוצת האנשים שדאגו כל העת במחנה לקיומו של "מטבח כשר" עבור שומרי תורה ומצוות , נבחר כנציג הקבוצה שימסור את מכתב הבקשה לידי מפקד המחנה.

הלה קבלו בארשת של לגלוג משועשע, אך כעבור רגע ענה לו שיעביר את הבקשה לברלין, ויתייחס אליה ע"פ ההוראות שיקבל משם.

כשחלפו ימים ללא תגובה, נתמלאו אנשי הקבוצה חששות, שמא הרעו לעצמם במשאלה "חצופה" שלהם, ומי יודע מה צפוי להם. אך הנה  שני ימים או שלשה לפני החג, הגיעו פתאום אל הביתן של הרבי שני קציני ס"ס בליווי כלבים אימתניים , אשר הורו לו מיד להתייצב אצל מפקד המחנה. הרבי התכונן לגרוע ביותר וביקש מן האנשים סביבו שיזכרו את יום ה"יארצייט" שלו, קרוב לחג הפסח, ובווידוי על שפתותיו  הלך אל לשכת המפקד בחיל ורעדה. מה מאוד רבתה הפתעתו , כשהלה הודיעו את הבשורה, שנתקבל אצלו מברלין אישור לתת קמח לאנשי הקבוצה, פריבילגיה מיוחדת לנתיני חוץ – לאפשר להם לאפות מצות. ע"פ פקודתו אף הקימו פועלי המחנה תנור לבנים קטן באחד הביתנים באגף של האסירים נתיני חו"ל. שמחת אנשי הקבוצה רבתה לאין שעור. התחילו לאפות כמות קטנה של מצות כשרות. אבל כל שמחתם הושבתה, כאשר יום אחד הופיע פתאום מפקד המחנה כשכולו רותח מזעם, ובבעיטה חזקה ברגליו הרס את התנור הקטן לשברי שברים. מה קרה? התברר שאי מי ניסה להבריח לשוויץ הסמוכה מכתב, בו תיאר את סבלות היהודים במחנה, ונכשל במשימתו: המכתב נפל לידי הגרמנים, המפקד בכעסו נזף קשות ברבי וגער בו: "אני התנהגתי כלפיכם כ"כ יפה ,אפילו הרשתי לאפות מצות, ואתם מעיזים להפיץ "שקרים" ולהשמיץ אותנו בעולם הרחב- האם ככה עושים? זוהי הכרת הטובה שלכם"? התנצל הרבי  והבטיח שאין לו שום ידיעה מכך, אולם המפקד לא ויתר : "אתה הראבינער" של היהודים... אני מטיל את כל האחריות עליך... תוך השעות הקרובות עליך לגלות מי כתב זאת ולהסגירו..." הרבי הגיב על דברי הגרמני בנחישות: "כבר הסברתי שאין לי שום מושג מי עשה את הדבר. ברם, גם אלמלי ידעתי את האיש לא הייתי חושף בפניך אדוני את זהותו. אינני ראשי לעשות כן, לא אציל עצמי בדמו של איש זולתי – אם רצונך תוכל כבר עכשיו לירות בי.!"  מן השמים ריחמו. לשמע דבורו ההחלטי נסוג בו המפקד משום מה והחזיר את אקדחו השלוף לנרתיקו. נימת אכזבה עלתה מפיו בעת שמלמל כאילו לעצמו: אלמלי היו כל היהודים כמו ראבינער שפירא, הרבה דברים לא היו מתרחשים במלחמה הזאת..." ובמועל יד אופייני רמז שהוא משוחרר.

מה נשתנה הלילה הזה

עם התקדש חג הפסח ערך הרבי את  "הסדר" בפינה ניחדת, בלי "שלחן עורך" ובלי "הסבה", כי אם בישיבה על הקרקע. יחד עמו נמצאו מספר קטן של ילדים (ובתוכם כ"ק אדמו"ר מבלאז'וב  ואחיו הרה"צ רבי יצחק אלעזר) ואנשים מבוגרים. הניחו לפניו מצות אחדות , תפוח אדמה וראש סלק, בתוך שארית כלי שבור ששימש כ"קערה". "זרוע, ""חרוסת", "ביצה", לא היו בנמצא. "מרור" היה להם די והותר... בכל המצב שהם שרויים בו השתקף "שעור" רבתי, שיעור "מהודר" של מרור...

בהתלהבות מיוחדת ספר הרבי לילדים אודות יציאת מצרים. אחד מהם השמיע את הד' קושיות" מה נשתנה" .עיני הנוכחים זלגו דמעות כאשר הילד בקולו הצעיר המצלצל חזר על הקושיות עתיקות היומין שיהודים בכל רחבי תבל חוזרים עליהן מזה אלפי שנים..

הפעם כשסיים הילד חזר הרבי על הקושיות ונתן להם פירוש שונה מן הרגיל, פתח ואמר: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", והרי הגלות החשוכה נקראת לילה, מדוע נשתנתה גלות זו לרעה יותר מכל הגלויות שגלו ישראל?! "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה"- החמץ תופח ומתנשא, המצה רדודה ונמוכה, מדוע בכל הגלויות היו לנו זמנים של עלייה וזמנים של ירידה, ואילו הפעם הננו לגמרי בשפל המצב, הרי מעולם לא הייתה כנסת ישראל כ"כ  מוכה ומושפלת כמו בזמן הזה?! מדוע הלילה – הגלות הזה כולו מרור?! וכולנו "מסובין", שוכבים לארץ, אי אפשר לזקוף קומה.   מדוע?!"

כאן נשא הרבי את עיניו השמימה והמשיך: "דעו ילדים, שבכל לילה טרם יאיר השחר החושך מתגבר. אנו קרובים מאוד לגאולה השלמה ולכן כ"כ חשכו עינינו. דבר זה מרומז בתירוצו של מחבר ההגדה. "עבדים היינו...הנוטריקון של עבדי"ם הוא דוד בן ישי עבדך משיחך- לרמוז שזו סיבת קושי גלותנו, משיח צדקנו עומד לבוא בקרוב ויגאלנו..

בדיבורים אלו חיזק הרבי את רוח היהודים המעונים שהתקבצו סביבו באותו לילה כיום יאיר, בתוכם ילדים מסולאים שלא טעמו טעם חטא, במחנה הריכוז אשר על אדמת ארץ הדמים.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד