הקדיש הגדול

והנה הגיעה שעת החיסול. בטרבלינקה היה הדבר. הסיעו אותם כבהמות לשחיטה והריגה. דומם קבלו עליהם את הדין, וכמו ששררה בכל היקום שתיקה בשעת מתן תורה, גם כאן היתה הדממה יקומית. הם המובלים לטבח נאלמו דום לא הוציאו אפילו אנחה מפיהם, עשו מה שפקדו עליהם הנאצים הטמאים, נסעו הלכו, התרחצו והכינו עצמם ליום הפרידה. לפני שהכניסו אותם לתנורי הגז עמד הרועה הרוחני רבי ירוחם הניישטטי ואמר: "דרכנו בחיים היא עכשיו האחרונה. כולנו הננו מובלים להשמדה וכליון, האבות והאמהות עם ילדיהם יחד, לא תשאר נפש, וכשם שהשתיקה שלנו היא לא טבעית, כן סתימת הגולל על אפרנו אם בכלל תהיה – טבעית תהא, והכל ישכח, לכן אני אומר לכם: "נאמר בעצמנו את הקדיש שבזמנים כתיקונם היו אומרים אחרינו הבנים והקרובים. נצדיק עלינו את הדין ונקדש שמו של הקב"ה שמעשיו בודאי מוצדקים וקדושים".

ואז נשמע הקדיש הגדול, שהחריד את האריה מרבצו וכלה  את זעמו בחסרי ישע אלה מתוך חרון אף פראי. כולם פתחו פיהם בקדושה ובטהרה ואמרו את הקדיש בהתעוררות רבה וכמעט מתוך שמחה שזכו לקדש את השם ברבים.

                                                      (הרב אלתר מאיר, "הבוקר", י' בטבת תשי"א- אני מאמין)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד