מגישה: פייגי שיף
ילדי טהרן כבר לא מאשימים או כי אינם ילדים עוד, או כי רבים מהם כבר אינם בין החיים. אבל אותם צאצאים וצאצאי צאצאים שהיו יכולים לגדול שומרי תורה ומצוות, ולא זכו לכך בגלל החלטות שרירותיות או שאיפה חילונית – רוחניותם שנגדעה תמשיך להאשים לנצח.
בערב פורים שנת 1943 הגיעו ילדי טהרן לארץ. את מסעם החלו בפולין, שם נולדו. משם עברו לרוסיה, ולאחר שהוריהם החליטו לא להתאזרח גורשו לאוזבקיסטן שבסיביר. ממשלת פולין הגולה בדאגתה לאזרחיה פתחה מוסדות לילדי הגולים. ילדים יהודים לא נכללו בדאגה זו, אך כמה מאות מהם הצליחו להיכנס לבתי היתומים הללו במסווה נוצרי או בדרך אחרת.
המוסדות הועברו לטהרן שבפרס, ומשם החל המסע הרוחני, כאשר הסוכנות הציונית נכנסה לתמונה וקיבצה את הילדים היהודים. הנרייטה סאלד וכל המדריכים והמדריכות שהובאו לנהל את המקום לא זכו לזיקה דתית כלשהי ומשכו את הילדים, רבים מהם ממשפחות חרדיות ודתיות – לחיים ללא תפילה, כיסוי ראש, שבתות וחגים. כבר אז רבו הניסיונות כפי שמעידים הילדים בעצמם. מסעם הפיזי של הילדים המשיך בשיט לקראנצ'י בהודו מחוסר אפשרות להגיע ישירות לארץ, משם למצרים וממצרים ברכבת לארץ ישראל.
הם התקבלו בזרועות פתוחות בבחינת "ושבו בנים לארצם", אך עד מהרה החל המאבק על רוחניותם, בהתגוששות בין המפלגות החילוניות, הסוכנות היהודית, המזרחי ואגודת ישראל החרדית. רבים מהילדים נטשו את דתם בעקבות הפיתויים שהציעו להם המוסדות החילוניים, אך היו גם היו כאלו אשר נלחמו על זכותם להמשיך את מסורת אבותיהם.
כתבה זו אינה באה להקיף את הנושא מכל צדדיו, אלא רק להביא מקבץ עדויות וקטעי עיתונות המספרים את סיפורם של הילדים הללו. בארכיון "גנזך קידוש השם" קיים מאגר גדול של עדויות, כתבים וספרים בנושא, והחפצים להעמיק מוזמנים לעיין בהם.
מקבץ כתבים מספר:
אימו של יהודה לקס ענדה על צווארו צלב וביקשה ממנו להידפק על בית היתומים, לא לפני שהשביעה אותו שכשיגיע לחוף מבטחים יחזור ליהדותו.
(הצופה 1993 שלומית לנגבוים)
במחנה אוהלים בטהרן
בטהרן
"אני מאמין באמונה שלמה שזכינו לצאת משדה המוקשים הזה בזכות הילדים האלה. הללו ניצלו מציפורני הנאצים וראויים הם להגיע אל מקום מקלט". כה היו דבריו של רב החובל האנגלי לאחר השיט באוקינוס שורץ מוקשים גרמניים.
(אסתר בר ישע מראיינת את מר משה פינקלשטיין, סגן מנהל בית ספר אזורי שפיר, עיתון בית הספר 1966)
קבלת פנים בארץ
"לא היו לנו הורים או אוכל, היינו ילדי רחוב וגנבנו את הקיום שלנו", סיפר פרופסור זאב שוס. "כשנתנו לנו אוכל הייתי מכניס תפוח מתחת לחולצה כי מחר לא יהיה". (הארץ 2009)
הילדים פוזרו בין מוסדות שונים. בני ה-14 בחרו לעצמם את מוסדות החינוך. באשר לקטנים הנרייטה סאלד ראיינה כל ילד, וכשהתברר שזכר מהבית הדלקת נרות הפנתה אותו לחינוך הדתי. (הצופה)
בשנת תש"ג נאספו גדולי ישראל להיאבק על נפש הילדים וניסחו כרוז המחרים את הסוכנות היהודית. הרב ישראל גרוסמן זצ"ל מספר על שליחות מיוחדת ששלחו מרן הרב מבריסק לדאוג לחתימה של האדמו"ר מגור על הכרוז של הרבנים. (ריאיון עם הרב, תש"ע)
המסע של ילדי טהרן נמשך ארבע שנים. המסע הרוחני ליווה וילווה אותם ואת צאצאיהם, כמו את כל יהודי, לנצח.
בטיול ברחובות פתח תקווה עברו הילדים ליד הישיבה. חמישה עשר מתוכם התפרצו לתוכה וביקשו שיקבלו אותם לאלתר. (מנוחה חברוני, יתד השבוע תשס"ד)
הרב פנחס שרייבר כמעט נלכד ברשת, אך הצליח להימלט מהחווה החקלאית בראשות רחל ינאית וניסה להציל גם את חברו. (אשר מדינה, קולות תשס"ז)
ישיבת "סנהדריה" בירושלים קלטה ילדים מילדי טהרן, ובה הם התחנכו בדרך אבותיהם. מכתב שכתב מרן הרב מבריסק זיע"א לטובת הישיבה מגולל גם את סיפורם של הילדים. (א' יוספזון, יתד נאמן)
