נס הצלתם של מורנו, הרב שלמה וולבה זצ"ל, ורעייתו, הרבנית רבקה ע"ה
הרב שלמה וולבה, נתין גרמניה, גורש מפולין ב-1938 והצליח להשיג אשרת כניסה לשוודיה בתור מורה לילד יהודי. שם התמנה לשליח ועד ההצלה ביחד עם הרב יעקוזון זצ"ל. הם פעלו למען יהודי אירופה בשנות השואה ואחריה, והקימו בלידינגה מוסד הבראה וחינוך לבנות ניצולות שואה.
הרבנית רבקה וולבה הייתה בתו של רבנו הרב אברהם גרודז'ינסקי, משגיח בישיבת "כנסת ישראל – סלבודקה", שנרצח בשואה, הי"ד. היא חוותה את מוראות השואה הן בגטו קובנה והן במחנות, ניצלה והגיעה ללידינגה שבשוודיה להבריא. את סיפורה העלתה על הכתב בספרה "ואמונתך בלילות".
הרב והרבנית נישאו בשוודיה, ובהמשך חייהם עלו לארץ והקימו משפחה מפוארת.
בספרה "ואמונתך בלילות" מתארת הרבנית וולבה את מסע הייסורים שעברה בשנות הזעם.
"משך השנים חיו היהודים בליטא בשלווה יחסית", היא כותבת ומסבירה: הליטאים היו פרימיטיבים ולא התערבו כמעט בחיי היהודים, עד שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה והשפיעו על הנוער הליטאי. בשנת 1940, כשנחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין גרמניה לרוסיה, פלשו הרוסים לליטא והנהיגו בה משטר קומוניסטי אכזרי ואנטישמי.
ב-1941 פלשו הגרמנים לליטא. זרם גדול של יהודים ברח לרוסיה. מי שהצליח, גברו סיכוייו להינצל. כל שאר יהודי ליטא סבלו עינויים, נרצחו בידי הליטאים באכזריות והושלכו לתוך קברי אחים המוניים.
כבר בתקופה הראשונה חוו בני המשפחה, ובראשם האב הדגול, הרב אברהם גרודז'ינסקי, שהתאלמן מאשתו לפני המלחמה, תלאות קשות: ניסיונות בריחה, פוגרום ורצח של אחד הבנים במצודת ה"פורט התשיעי" ביחד עם קבוצת רבנים ותלמידי חכמים, בראשם מורנו רבי אלחנן וסרמן הי"ד.
אין עט שיוכל לתאר את הזוועות. חודשיים אחרי פרוץ המלחמה נסגרו שערי הגטו, ורבקה הצעירה ובני משפחתה חוו עבודת פרך בכפור, רצח, אקציות, חטיפות והתעללות יומיומית. הגטו הלך והצטמק.
למרות הכול, מדי ליל שבת היו מתאספים בני תורה רצוצים בחדרו של אביה ללמוד ולשמוע דברי חיזוק. הם הצליחו אף לשמור ככל האפשר את החגים ולהימנע מחמץ בפסח. רבי אברהם הציע לבני הישיבה לקבל על עצמם שתים עשרה קבלות שיקיימו אם יזכו להישאר בחיים.
עם הידיעות על פינוי סופי של הגטו ניסו בני המשפחה להסתתר במקומות מחבוא שונים. רבקה שהתה במחבוא גדול לבדה. בנס זזה מקיר המחבוא רגע לפני שהגרמנים זרקו לעברו רימון והכריחו את היושבים לצאת. רוב בני המשפחה נספו בגטו, האב הדגול נלקח לבית החולים, ורבקה ואחיה הועלו על קרונות של בהמות להמשך המסע הרצחני.
רבקה נלקחה למחנה העבודה שטוטהוף, שם הפכה למספר. תנאי המחנה היו קשים מנשוא, ובקושי שרדה שם בעזרת חברתה טכה ע"ה. שם גם נודע לה על מות אביה הדגול, שנשרף חיים בבית החולים, הי"ד. "הייתה זו הפעם הראשונה לאחר ארבע שנים שהייתי מסוגלת לבכות", כותבת הרבנית בספרה.
לאחר שבועות אחדים הועברה למחנות אחרים. טכה והיא תמכו זו בזו ואף הצליחו לצום ביום כיפור, דבר שהעניק להן התרוממות רוח. כשהופרדה ממנה טכה חברתה לא יכלה לשאת זאת, ועברה מרצונה לקבוצה שעמדה להישלח בחזרה לשטוטהוף. בשטוטהוף שהו הבנות כמה שבועות בתנאים מחרידים. רעב, טיפוס והפצצה רוסית כילו רבות מהן, אך רבקה זכתה ושרדה.
לקראת סיום המלחמה הן נלקחו למסע ימי – הועלו על אונייה ושטו בים הבלטי למעלה משבוע. החולות נזרקו לים, הי"ד, ורבקה החלשה ניצלה ממוות משונה זה הודות לחיוך שחייכה אל השומרים כדי להוכיח את בריאותה.
הפצצות בריטיות פגעו באונייה, וזו עלתה מייד באש. הגרמנים נטשו, והבנות צרחו "שמע ישראל". אונייה גרמנית התקרבה, וכמאה נשים מתוך מאתיים הועברו אליה. האונייה החלה להתרחק, ורבקה קפצה לעברה בכוחות על-אנושיים. האונייה הגרמנית עגנה בעיר קיל, שכבר נכבשה בידי האנגלים, והנשים שעל סיפונה ניצלו. גם הנשים שנותרו באונייה הבוערת ניצלו בחסדי השם.
בקיל קיבלה רבקה טיפול ראשוני, ושם נפרדה מטכה חברתה, שבעלה ניצל. טכה גם בישרה לה לאחר כמה ימים שאחיה הצעיר ניצל גם הוא. חוץ מהם שרדה גם אחות נוספת מתוך שמונת ילדי המשפחה, והאחות הבכורה, אשת חבר לרב הגאון, הרב קרייזווירט זצ"ל, רבה של אנטוורפן, עלתה לארץ לפני המלחמה.
רבקה נסעה לשוודיה להחלים ולהשתקם. היא שהתה במוסד שהקימו הרב יעקבזון זצ"ל ורעייתו ע"ה, שאליהם הצטרף הרב וולבה זצ"ל. התקופה המופלאה שם ראויה ליריעה נפרדת.
ב"גנזך קידוש השם" הופקה ערכה לימודית מרתקת בנושא חגרה בעוז מותניה – נשים ונערות יהודיות בתקופת השואה. בערכה זו מובאות עדויות של הרבנית וולבה ע"ה.
להלן שתי עדויות מתוך הערכה:
