מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם
בערב יום הכיפורים עלה ר' מנחם להר ציון, התפלל מנחה והתוודה, והתיישב בפינה, סמוך למרתף השואה, לאכול סעודה מפסקת.
ר' מנחם הוציא מתרמילו שתי פרוסות לחם יבשות, בצע אותן ובירך עליהן כדרך שעושים עם "לחם משנה" בליל שבת, ואכל אותן בדומייה.
התבונן במעשיו הממונה על ההר ולא התאפק מלשאול: מנהג זה מה טיבו? ואז סיפר ר' מנחם את המעשה שהיה עימו, בליל יום הכיפורים, בהיותו במחנה המוות טרבלינקה.
יהודים מגטו ורשה, ביניהם חולים, המיועדים לגרוש למחנה המוות טרבלינקה מסתדרים בשורות ברחוב הגטו
אחד ממאות יהודים הייתי באותו צריף דחוס. יחד עבדנו עבודת פרך ויחד סבלנו, קיבלנו מכות רצח יום וליל.
יחד רעבנו ללחם, רעבון שאין לו תיאור, רעבון עד צאת הנשמה, ויחד בכינו את יקירינו שנפלו במגפות. יום יום ראינו את השורות הצפופות, הדוממות, שורות היהודים שנכנסו לתאי הגזים.
ראש המחנה, הנס, היה תמיד מסתובב ושוט בידו, וכלבי טרף בעקבותיו, ובחמת זעם היה מצליף ומכה על ימין ועל שמאל. הנס היה מכה על דברים שעשו ועל דברים שלא עשו, ובעת שהיה מרמז לכלביו היו המה מזנקים על אדם וקורעים אותו לגזרים.
פחד מוות הטילו הנס וכלביו עלינו, אסירי המחנה, יותר מהפחד שהטילו עלינו תאי הגזים.
ימים ספורים לפני יום הכיפורים, עלה רעיון במוחו של הנס.
הוא החליט להרעיב אותנו יומיים לפני יום הכיפורים.
מזי רעב היינו כולנו אז. התקיימנו מצלחת מרק אחת ביום, והרעב המוחלט שנכפה עלינו, יומיים לפני יום כיפור, היה למעלה מכוחותינו ורבים אכן נפלו ומתו ברעב.
יום הכיפורים חל באותה שנה, שנת תש"ד, בשבת קודש, ואנו התחלנו כבר לצום ביום חמישי, וביום שישי, וכך נכנסנו לליל כל נדרי מוכי רעב וחסרי אונים.
התאספנו בחשאי לתפילת ליל יום כיפור בצריף צדדי. 'שומרים' שלנו פטרלו בחוץ כדי להתריע על כל צרה שלא תבוא, וכך עמדנו בתפילה מתוך לב נשבר ודמעות חונקות.
בחצות הלילה העירו אותנו.
כסבורים היינו שהגיע הזמן, והינה לוקחים אותנו לתא הגז, אבל לא. הודיעו שמחלקים עכשיו אוכל.
שער הכניסה למחנה ההשמדה טרבלינקה
מהר מאוד הבנו את התכסיס המרושע.
הרעיב אותנו יומיים, הנס הרשע הזה, כדי שלא נוכל לצום ביום כיפור.
שלא תדע לעולם תחושת רעבון שמטריפה את החושים, איחל ר' מנחם והמשיך: האנשים זינקו מדרגשיהם ואצו רצו לטרוף את האוכל, זאת לעיניו המשועשעות של הנס, שעמד עם כלביו וצווח בקול לא לו: צום שמח יהודים! צום שמח יהודים!
ר' מנחם שקע בזיכרונות. שתק קמעא והמשיך לספר.
היינו בערך עשרה אנשים, מניין, שהחליטו לא לאכול את הלחם.
נהגנו בתבונה כדי לא להתגרות עם השטן, החבאנו את הלחם הרחק ממראית עין, והמשכנו להתענות.
שמע זאת ר' אהרן, חסיד קארלין, צדיק ועובד השם שגם במחנה לא חדל מעבודת קונו באהבה והתלהבות, ומייד בא אלינו כמו רוח סערה.
הוא גער בנו לאמור: והלא הרב מבריסק פוסק שמי שמחמיר על חולים ביום כיפור, אינו מחמיר בהלכות יום כיפור אלא מקל בהלכות פיקוח נפש! (לשון אחר: מי שמצווה לחולים לאכול ביום כיפור, אינו מקל בעניין הצום אלא מחמיר בעניין פיקוח נפש.)
שמענו את הערתו, אך לא ידענו איך לנהוג.
משראה ר' אהרן שדבריו לא שכנעו אותנו, קרא לנו לאכול יחד עימו. ערכנו שולחן לכבוד שבת ויום הכיפורים ובהוראת ר' אהרן בצענו על לחם משנה, כמדי ליל שבת.
ר' אהרן הניף את הלחם משל שתי חלות לבנות הן, ובירך בדבקות, וכך עשינו גם אנו.
מרחוק שמענו את צחוקו הפרוע של הנס, אבל במחיצת ר' אהרן לא פחדנו. פניו האירו בברכת המזון, עת אמר רצה ויעלה ויבוא.
פתע, משסיימנו לברך, ראינו את פניו של ר' אהרן והנה הם רעים. הוא געה בבכי ואמר לנו: יכול להיות שאני, שזכיתי בגוף חסון וחזק, היה אסור לי לאכול, אבל אכלתי למען תאכלו אתם. ידעתי שאם לא אוכל אני, גם אתם לא תאכלו, ולכם זו סכנה! אני מבקש מכם! בקושי הצליח לומר בין יפחותיו, שתהיו לי סניגורים למעלה.
מכל קבוצה זו, סיים ר' מנחם ואמר, נשארתי רק אני בחיים.
ולזכר אותה סעודת שבת ויום הכיפורים שערכנו יחד בטרבלינקה, אני נוהג בערב יום הכיפורים לבצוע על שתי פרוסות לחם ישנות ויבשות.
מקור: נח זבולוני ("לא פורסם").
