וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה'

הנערה שביקשה סידור באושוויץ.

סיפור מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

הרב אביעזר בורשטיין, בן רב הכפר גאוואראווע (גובורובה) שבפולין, תלמיד חכם ועילוי, מטובי תלמידי חכמי לובלין שהוסמך לרבנות בבחרותו, חווה את אימי השואה, ותיאוריו הספרותיים על הסבל שלו באותם ימי חושך וצלמוות מרעידים את הלב ומביאים את קוראיהם לצמרמורת, לא פחות.

הרב אביעזר חונן בעט סופרים, ומפירות כתיבתו העשירה נהנים עד היום חוקרי היסטוריה ושוחרי דעת, שכן ספרי תולדותיהם של גדולי הדורות שיצאו מתחת ידיו מהווים חומרי תיעוד ייחודיים ונדירים והם מספקים מידע רב ערך על אישים ומקומות שבלעדיו איש לא חקר אותם ולא כתב עליהם. אולם כתיבתו על חוויותיו בימי הרעה שונה לחלוטין. היא מספקת עדות נוראה וקשה מנשוא על מה שהתרחש שם, והדברים שהם אכן קשים לקריאה, ראוי להם שיגיעו לעיני הדור הצעיר שאולי אינו מבין מספיק מה בדיוק היה אז, בשנות הזעם והטרגדיה.

הרב אביעזר בורשטיין עם רבנים במחנה העקורים ברגן – בלזן

בקובץ זכור (כרך ג, אלול תשמ"ג) שבעריכתו הרב אביעזר מספר על חוויותיו באושוויץ, ואת התיאור הזוועתי על העינויים שעברו הוא וחבריו ב"חטיבת הביוב" (שייס קומאנדו), שתפקידה היה לנקות את בורות השופכין של המחנות והמשרפות, נשאיר לדמיון הקורא (אף על פי שהמציאות שם הייתה איומה ומבחילה מכל דמיון). אבל בין דבריו הוא מתאר את פגישתו עם נערה יהודייה שבורת לב ודאוגה, ועליה נספר עתה.

אנו, קבוצת עובדי הביוב, מספר הרב בורשטיין, ראינו במו עינינו בעוניים וסבלם של כל אסירי המחנות, אבל גרוע מכול היה סבלן של הנשים היהודיות במחנה בירקנאו ב'.

המסכנות האלו נרמסו ברגליהן הגסות של נשי הס.ס. שהשפילו אותן בצורה נוראה. הן עונו באכזריות בידי המשגיחות הנאציות, שגם לא נתנו להן בגדים ראויים להתלבש בהם.

לילדות נמוכות קומה הן נתנו שמלות רחבות וגדולות, ואילו לנשים גבוהות קומה – שמלות קצרות וצרות, וזאת אך ורק כדי להשפיל אותן, להתעלל בבנות ישראל.

למרות מצבנו העגום, ממשיך ומתאר הרב, נקרע ליבנו מכאב בראותנו את אחיותינו האומללות במצבן העלוב והשפל. השתדלנו ככל יכולתנו להיות להן לעזר, לעודד אותן ולהקל את סבלן. הצלחנו אף להקים עבורן מעין "מפעל עזרה", וכך, בכל פעם שהיינו, במסגרת "עבודתנו", במחנה ה"אפקטן לאגער" (מחנה המיון) הסתרנו בכלי העבודה שלנו פריטי לבוש כמו סוודרים וגרבי צמר, ואותם הענקנו לנשים האומללות.

לא כל הנשים העזו לגשת אלינו ולבקש עזרה. רבות מהן התביישו להראות פניהן בפנינו במצבן העלוב, והעדיפו לקפוא מקור ולגווע מרעב ולא להזדקק לעזרתם של גברים, אפילו אחים לצרה.

היו גם שלא רצו להתקרב אלינו מחמת דיבורו הגס והמלוכלך של אייזיק, הקאפו, שכבר היה מקולקל לפני המלחמה והנסיבות דרדרו אותו עוד יותר למחוזות הכיעור והטינוף. נשים יהודיות כשרות העדיפו לסבול קור וחרפת רעב מאשר לשמוע את הערותיו של האיש המפוקפק.

ממשיך ומספר הרב בורשטיין: באחד הימים, בהיותנו במחנה ב', ניגשה אלינו נערה, בצעדים כושלים ומהססים. ניכר עליה שהיא רוצה משהו ומפחדת לבקש. והנערה, כבת חמש עשרה להשערתי, עיניים יהודיות שחורות ועמוקות יקדו מפניה הצמוקות, שחרחרה ורזה כמו מקל הייתה, ממש עור ועצמות, וככה, עדינה ושברירית עמדה מולנו, תהומות של עצב ניבטו מעיניה של בת ישראל מיוסרת ושבורה זו, שניכר עליה שבבית חסידי גדלה.

שאלתי אותה ברוך: מה אוכל לעזור לך, מה חסר לך, אולי יש לי…

הנערה השפילה את עיניה ולחשה:

סוודר

כאב לי מאוד שבדיוק באותו יום לא היה בידי סוודר לתת לה והבטחתי לה שלמחרת, כשאחזור לכאן מה"אפקטן לאגער", לא אשכח להביא לה את מבוקשה.

למחרת אכן חיפשתי ובסוף מצאתי סוודר צמר רך ומשובח, וכשעברנו בביקרנאו ב' הבחנתי בנערה שעמדה בפתח צריפה והמתינה לי.

היא חיכתה שאייזיק יתרחק מהעגלה ואז ניגשה אליי ואני, מתוך הרגשת סיפוק שהצלחתי לעזור ולו במעט לנערה יהודייה אומללה ובודדה, הענקתי לה את הסוודר.

אבל היא, כמו תקועה, מסומרת במקומה, עמדה בלא ניע ולא הושיטה את ידה ליטול את הסוודר.

היא אמרה לי: לא, לא סוודר ביקשתי. סידור ביקשתי.

אני רוצה סידור להתפלל.

ואז התברר לי שלא שמעתי טוב את דיבורה השקט של נערה אצילית זו. הסידור בהברה החסידית התחלף לי בסוודר. אני חשבתי שהיא משוועת למלבוש חם כדי לגונן על גופה הרזה והמצומק, ובאמת היא רק רצתה סידור. היא רצתה סידור להתפלל, לדבר עם ה'. לשפוך את מר נפשה לפני ה'.