מבנה הערכה
ערכה זו מיועדת לתלמידים בחטיבה העליונה, ובה חמש יחידות עיוניות:
- מבוא – הפסיקה בשואה
- כשרות
- תשמישי קדושה
- שבת קודש
- הצלה תוך סיכון חיי אחרים
מספר השיעורים המומלץ הוא שיעור אחד לכל יחידה.
למעט המבוא, תוכן היחידות מבוסס על מסמכים ראשוניים של עדויות על שאלות הלכה מתקופת השואה.
לצד העדויות שולבו גם פרופיל דמויות, רקע הלכתי ורקע היסטורי.
היחידות שבערכה אינן בעלות סדר כרונולוגי, אלא הן יחידות נושאיות הסוקרות נושאים אלו בשואה באופן רוחבי. מסיבה זו אין חשיבות ללמד אותן לפי סדרן, אלא אפשר ללמדן במקביל. עובדה זו מקנה אפשרות ללמד את הערכה בלמידה קבוצתית ולא בלמידה פרונטלית.
לערכה מצורף קובץ עדויות של צפייה מונחית בנושא זה ופעילות של שאלות על כך. השימוש ביחידת הצפייה נתון לשיקול הדעת של המורה – האם להטרים דרכה את התוכן או לאסוף את הנושא באמצעותה. הדבר מסור להחלטת המורה בהסתמך על הרכב התלמידים, רמתם וצורכיהם.
מבוא – הפסיקה בשואה
את מי ביקשו הנאצים להשמיד – את היהודים או את היהדות?
לשאלה זו הייתה משמעות מעשית קריטית בהכרעות הלכתיות בתקופת השואה.
קיימים שני מצבים הלכתיים עיקריים – "פיקוח נפש" ו"שעת השמד".
אם מגמת הנאצים הייתה כיליון פיזי, שייעודו להשמיד את העם מן העולם – ההגדרה ההלכתית היא "פיקוח נפש", שהוא דוחה את כל המצוות (פרט לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים) ובו צו השעה הוא שמירת החיים – "וחי בהם".
ואולם אם מגמת הנאצים הייתה לנהל מאבק רוחני שתכליתו לעקור גם את התורה והיהדות מן העולם – ההגדרה ההלכתית היא "שעת השמד", שאז יש להימנע מכל איסור עד למסירות נפש ממש ואפילו שלא לשנות ממנהג ישראל (בנוגע לקיום מצוות עשה בשעת השמד, אין חיוב לקיימה בשעת סכנה, אך מותר לקיימה משום "קידוש השם" והכרזה על מלכות שמיים).
בתקופת השואה התלבטו רבים בשאלה זו – האם מדובר בשעת השמד? האם הנאצים ביקשו להשמיד ולעקור גם את התורה והיהדות או רק את העם היהודי?
ואומנם, אין תשובה חד-משמעית בנושא זה.
מצד אחד, היטלר ימ"ש ראה את היהדות כגזע ולא כדת, גזע שיש להכחידו. מכאן התפתחה מערכת שלמה של הגבלות, איסורים וגזרות רבות שנועדו לפגוע בתחומים רבים המסמלים את היהדות, לדוגמה תשמישי קדושה כמו ספרי תורה ותפילין, שמירת שבת ומועד, קיום תפילות, לימוד תורה, רבנים ו"כלי קודש". כך, באביב תרצ"ג (אפריל 1933), זמן קצר אחרי שתפסו את השלטון בגרמניה, פרסמו הנאצים את "חוק השחיטה" האוסר שחיטה כשרה בכל רחבי גרמניה. מאוחר יותר, אחד מהאיסורים הראשונים שהטילו הנאצים בארצות שכבשו היה על תפילה בציבור.
מצד שני, "חרם האחד באפריל" (אביב תרצ"ג-1933) ו"חוקי נירנברג" (החל משנת תרצ"ה-1935) נועדו לפגוע ישירות בכלכלת היהודים ובנכסיהם ולמנוע מהם את המשך ההתבוללות בגרמניה, ובעיקר תוכנית ההשמדה הסדורה של הנאצים אשר ל"פתרון הסופי" של היהודים – כל אלו מכוונים לכך שהשעה הייתה שעה של "פיקוח נפש".
התשובה היא: גם וגם. היו שראו בתקופת השואה "פיקוח נפש", והיו שראו בה "שעת השמד". מובן שהמקום והשלב והנסיבות היו שיקולים מכריעים בקבלת ההכרעות.
מכל מקום, גם מי שחשב שמדובר ב"פיקוח נפש" – לא הוציא פסק גורף שיש להשתמש בהיתר זה בכל מצב. בכל שלב ובכל מצב ובכל מקרה לגופו נבדקו הדברים מחדש, וגם כאשר הוחלט שאומנם מדובר ב"פיקוח נפש" הדוחה מצווה משום "וחי בהם (ולא שימות בהם)" – הקפידו היהודים לעבור על המצווה באופן שיש בו פחות איסור או באופן שיזכיר להם שמדובר בהיתר ארעי משום אונס. ואף במקרים אלו, היו שהחמירו על עצמם לראות בזה "שעת השמד" ולמסור נפשם על קיום המצווה.
מצוקת החיים בתקופת השואה – שהקיפה את כל תחומי הקיום, הרעב, הצפיפות, החולי, הרדיפות וההתעללויות בתוך הגטאות ובמחנות – שינתה את החיים לבלי הַכֵּר ועוררה שאלות הלכתיות חסרות תקדים. המאבק על הקיום נתפס גם כצו השעה – "קידוש החיים", כפי שכינה זאת הרב יצחק ניסנבוים בוורשה.
בירורי הלכות ששרדו מימי השואה, כמו גם עדויות, דרשות ומסמכים, משקפים את עמידתו של האדם מול בוראו, בין יחידי ובין חלק מן הציבור, ומהווים ביטוי לדכדוכו של אדם עד עפר ולהתעלותו עד שחקים.
בערכה זו דוגמאות מאותה התמודדות אפלה ומאירה כאור שבעת הימים, המספרת על יהודים שמעולם לא נפרדו מיהדותם, שאף בתנאים הקשים ביותר ניסו בכל אופן לקיים את המצוות, פעמים עד כדי מסירות נפש.
