בין יהודי הגטו היו נערים ובחורים רבים שבימים כתיקונם ישבו ולמדו. ביניהם בלטו במיוחד בני הישיבה. בראשית תקופת הגטו העדיפו רבים מצעירים אלו שלא לעבוד, למרות שמשמעות הדבר הייתה מנות אוכל מצומצמות ביותר. לאחר שהוטל על הגטו לספק עובדי כפיה לבנית שדה התעופה בפרבר אלקסוט נאלצו גם בחורים אלו להפרד מעל ספריהם ולהתגייס לעבודה.
על רקע זה יזם ר' אפרים אושרי, יד ימינו של הרב כהנא שפירא, את הקמת "תפארת בחורים". מדי לילה, לאחר סיום העבודה, נאספו אליו ילדים, נערים ובחורים, לשעות של לימוד משותף. תחת סכנת חיים תמידית, מתוך רעב וחולשה בלתי נתפסים, המשיכו הצעירים ללמוד וללמד. הדבר נמשך עד חיסולו של הגטו.
כילד, חבר בתפארת בחורים, אני יכול להעיד שכל יום הרגשנו שזה היום האחרון לחיינו. היינו הולכים במשך שעות לעבודתנו, עבודת הכפייה, ומשננים שוב ושוב את הקושיות.
פעם, לאחר שסיימתי את השיעור בתפארת בחורים, יצאתי עם חבר […] תוך כדי הליכה ושינון בלימוד, נעמד חברי ואמר: "ריבונו של עולם, לבקש ממך חיים – אין לי החוצפה. מסביבי נהרגים ונרצחים רבבות, ואיך יכול אני לבקש ממך חיים? אבל לא לזכות להיות בישיבה – על כך איני יכול לוותר! ריבונו של עולם, אני רוצה ללמוד את תורתך!"
אז בכינו שנינו, לא אשכח זאת כל חיי. אלה היו ילדי הגטו שלמדו תורה! חברי הטהור נספה במלינה בעת חיסול הגטו
(עדות ר' יצחק גיברלטר, ארכיון גנזך קידוש הם)
