בהיותי בבוכנוואלד השתייכתי לקבוצת ה"קצטניקים" של "הקומה הרביעית". קומה רביעית זו אינה אלא "הדרגה העליונה" של אותן מיטות עץ שבצריף המחנה, אשר אנחנו מכנים אותם בשמם האמִתי: "קרשים של טהרה", הסדורים בקומות, זו מעל גבי זו. תורה שלמה יש לאסירים סביב אותן הקומות, לכל קומה יתרונות וחסרונות משלה, כשהבולטים שבהם: ככל שהקומה נמוכה יותר – קל יותר לטפס אליה, אולם ככל שהיא גבוהה יותר – נוח יותר להתבודד בתוכה ולברוח קמעא מאווירת השכול והאימים של המחנה, הגווע ממש לעינינו. ברור כי אנחנו, אנשי החבריא החסידית, שעברה מכבר את כל שבעת מדורי הגיהנום והזדמנה יחדיו לפונדק משותף בבוכנוואלד – בחרנו בכוונה תחילה להשתכן בצוותא דווקא ב"קומה הרביעית", שאפנו להתרכז יחדיו בשעות הלילה, כדי לנסות וליצור לעצמנו "קומה" רוחנית אחרת.
באחד הלילות, כאשר נזכרנו באותה אמרה עתיקה כי "משנכנס אדר מרבין בשמחה", השתוקקנו להכין חגיגת פורים חשאית, כדת וכדין.
בשארית כוחותי ממש טרחתי כמה ימים באסיפת כל מיני פסולת של נייר, אשר התגלגלו בחצר המחנה – פתק קרוע מאנשי המשרד של הנאצים, חתיכת נייר גס ועבה מתוך שק של מלט או דף מתוך עיתון נאצי מצוייר אשר שוליו נותרו ריקים לשם ניצול; כל זה אספתי מתוך זהירות יתירה, מכיוון שגמרתי בלבי לרשום על שיירי הניירות הללו, מתוך הזכרון, את "מגילת אסתר"… חילקנו את צרור הניירות בין כמה מאנשי החברותא, כאשר בסך הכל היה לנו עיפרון אחד, יותר נכון: לא עפרון אלא מילוי שחור מאיזה עפרון שביר, שבעלי מלאכה ונגרים משתמשים בו. עפרון זה עבר מיד ליד, וכל אחד רשם מזכרונו כמה פסוקים מן המגילה.
לכבוד פורים הצעתי לחברים גם להתחיל את השיעור במשניות של מסכת מגילה. כך נשמע בערב זה רחש לחש בחלל האוויר הדחוס של צריף המחנה: "מגילה נקראת בי"א, בי"ב, בי"ג, בי"ד, בט"ו"…
כל זה היה כמובן רק בגדר של הכנות, עוד בטרם זכינו לאותו ערב של י"ד באדר. כתום הצום של "תענית אסתר" התאספנו כולנו בשעה היעודה ב"קומה העליונה" של הצריף, ומתוך התרגשות השמחה שהייתה ניכרת אצלנו, הרגישו בנו גם כמה מבין אסירי המחנה הנעלבים, הללו שהתגוררו בקומות התחתונות. "גם אנחנו רוצים להתנקם בהמן הרשע!" – נצנצו עיניים כבויות בברק אחרון של זיק האמונה והתקווה.
החלטנו לקיים את "קריאת המגילה" שלנו מאוחר בלילה, מתוך פחד שמא תתגלה התכונה הגדולה והחשודה לעיניהם של השומרים המרצחים.
על פי הדין, אמנם היה ברור לנו כי לא נוכל לברך "על קריאת המגילה", אם כי ה"מגילה" הועתקה על ידנו באצבעות רוטטות על גבי צרור של ניירות שונים ומשונים. ברם, הקריאה עצמה עברה עלינו מתוך התרוממות עילאית והתלהבות גדולה. ועיקר העיקרים: כאשר סיימנו לקרוא את המגילה במילים "שושנת יעקב צהלה ושמחה", פרץ השיר מפיותינו בהתלהבות, עד שנדמה היה לנו כי מחנה בוכנוואלד כולו עוצר נשימתו ומקשיב לנו ברטט: "ארור המן אשר ביקש לאבדי, ברוך מרדכי היהודי!"
למחרת קמנו שוב ושרכנו רגלינו כתמול שלשום, ובכל זאת הרגשנו כאילו השתנה משהו מאווירת המחנה. כיוון שהעזנו לקרוא: "ארור המן", והכוונה היתה ברורה לחלוטין מיהו זה ואיזה הוא "המן" הרע זה, הוקלה מעלינו במידת מה המועקה הנוראה.
בו ביום זכינו לשמחת פורים עוד יותר מוחשית, כאשר אברהם אליהו, הבחור הנמרץ ביותר בקבוצה שלנו, בא והמתיק לנו באפרכסת את הסוד הגדול, כי הקאפו האוקראיני לחש היום לאחד מאתנו: "היטלר קאפוט!" (היטלר מחוסל) —
(פרנקל יעקב, עדות בעל פה, בתוך: פראגר מ', אלה שלא נכנעו, חלק ב, בני ברק תשכ"ג, עמ' קסה – קסז)
