ביום ט' טבת תש"ג התחסל הגטו הברנוביצ'אי. עם שחר התפרץ לתוכו לגיון שוטרים אוקראינים צמאי דם, שהתנפלו על טרפם בחמת זעם. את מאה וארבעים השרידים שנותרו מכל יהודי ברנוביץ' והסביבה, ובתוכם האדמו"ר ר' שלמה דוד יהושע, העבירו הקלגסים למחנה העבודה קדליצ'ובה, הנמצא כארבעים קילומטר מחוץ לעיר, ליד הארדישץ ועומד תחת פיקוחה של מפקדת הס"ס – שם נגזר עליהם לבלות את חודשי חייהם האחרונים בעבודת פרך, ברעב ובתנאי זוועה שלא יתוארו.
מחנה זה לא יועד להוצאה להורג ביריות או להמתה בגזים מרעילים, כי אם – להמתה אטית ואכזרית מכח מציצת שארית לשד החיים של היהודים, על ידי הרעבה והשתעבדות סדיסטית במלאכות מפרכות עד טיפת החיות האחרונה.
על חייו והליכותיו של האדמו"ר מסלונים, הרב שלמה דוד יהושע וינברג, בגיא אבדון זה עד ליומו האחרון, סיפר אחד מחסידי סלונים בברנוביץ', ר' יעקב לכוביצקי, אוד מוצל מאש, אשר נלכד גם הוא באותו מחנה כפייה, אך ניצול בנסי נסים ממלתעות המוות (כיום בבני ברק):
"הייתי יחד עם הרבי בקדליצ'ובה במשך כעשרה חודשים, ואוי לעיניים שראו את רבינו בכך. הרבי היה מופקר למשיסה בידי העריצים השפלים, להתעללויות בלתי פוסקות בידי ה'קומנדאנט' ממוצא רוסי, סטפניוק, שלא חדל מלהציק לו. בראותי את פני הרבי לראשונה נדהמתי וזועזעתי כולי. כל מוראות החורבן הנורא והאיום נשתקפו מהם. את פניו לא היה ניתן להכיר. כפוף ורצוץ, נדכא ונענה, מעוטף במדי ה'קצטניקים' וכולו זועק לרחמי שמים. יום יום היה נלקח לעבודת כפייה ביער, לחטוב עצים. פעם פקדו על הרבי להנחית מהלומות במגלב על גבו של יהודי אחר, וכאשר הוא העמיד פנים כאילו עושה כמצוותם והניף את המגלב באויר כדי להנחיתו על גבו של האומלל, אבל לא נגע בו – התנפלו עליו הצוררים והפליאו את מכותיו בכפל כפליים, עד שכל גופו נתמלא פצעים וחבורות…
בפורים של אותה שנה, שנת תש"ג, שמעתי את קריאת המגילה מפי האדמו"ר, אשר הביא מגילה כשרה מאי שם, מסתרי סתרים. בלילה רקדתי יחד אתו בחשאי חשאין. הייתי נרגש כולי. מסביב שוקע הכל, והרבי רוקד ושר: 'ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו!'
למחרת היום נכסף הרבי לריקוד בפומבי, בריש גלי, ריקוד לכבוד פורים! אולם איך מגשימים כיסוף כזה בעמק הבכא, כשלכל מלוא העין גויים אנטישמיים – אסירים וממונים? אז הבריקה במוחו של הרב וינברג המצאה מקורית. הוא פנה אל האסירים הנוצריים, שכניו לצריף, ואמר להם: 'הבה ונתחרה בינינו, מי מאתנו מיטיב לרקוד'… משפט זה הספיק כדי ליצור את שיתוף הפעולה הנדרש, וכהרף עין נענו הם להזמנתו ופתחו במחול סוער. כאשר התעייפו וחדלו מן המחול, פנו הם אל הרבי ואמרו לו: 'נו, ועכשיו הפגינו אתם, הז'ידים, את כוחכם'…
או אז יצא הרבי במחול, מזדקר בבת ראש לאחוריו ומתנשא אל על, עוד ועוד. היה זה ריקוד לכבוד השכינה, ריקוד שבטא יותר מהכל את מהות הפורים: 'להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך!' " – – –
(סורסקי אהרן, דמויות הוד מראשי הדור האחרון, מהדורה שניה, ירושלים תשל"ח, עמ' רכח–רלא)
