"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל הוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוקיכם"
סוכה באושוויץ? מי שיודע מה הייתה אושוויץ בוודאי קשה לו להאמין שמנם הייתה בה סוכה. ראשית, עיני הס"ס פקוחות על כל דבר, איך יתכן לבנות סוכה והם לא ירגישו בדבר. שנית, גם הממונים עלינו בתוך המחנה, שגם הם עצמם היו אסירים, חלקם גויים, כי גם כאלה היו שם, לא היו מרשים לנו להקים סוכה. ודבר נוסף, ממה בונים סוכה באושוויץ? ובכל זאת באושוויץ הייתה סוכה.
באחד המגרשים שבין הצריפים הייתה ערימה של דרגשים שלא היו בשימוש. מישהו הפך דרגש אחד לסוכה על ידי תוספת של קרשים אחדים שלקח מדרגש אחר. את הסכך עשה על ידי הנחת חתיכות עץ אחדות מעל הקומה העליונה של הדרגש. בצורה כזאת איש לא הבחין במשהו חריג, ובוודאי מי שלא ידע לא העלה על דעתו שיש כאן סוכה. אני כשלעצמי הייתי מסופק בכשרותה של סוכה זו היות שאי אפשר היה לישון בה, וזכרתי ההלכה שסוכה כזו גם לאכילה איננה כשרה.(מבירור שעשיתי לאחר מכן התברר שהסוכה הייתה כשרה)
כפי שהזכרתי כבר במקרים אחרים, התופעה הזאת של קיום מצוות בכל תנאי יש בה גבורה רוחנית עליונה, והיא מעוררת פליאה גדולה. יהודי רואה לפניו כמעט ללא הפוגה את להבות האש העולות מארובות המשרפות, מתוך מחשבה שייתכן שבקרוב גם הוא עצמו עלול להיהפך לכזאת, ובכל זאת אינו שוכח שגם בשעה כזאת חייבים לבנות סוכה למען שמו הגדול. אשריך ישראל , מי כמוך!
מצוות סוכה באה להזכיר לנו את השגחתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל, שגם בהיות אבותינו במדבר הגדול והנורא הוא לא שכח אותם ולא הסיר את עיניו מהם. לכן נצטווינו מדי שנה בשנה לשבת בסוכה כדי שזו תזכיר לנו את כל החסדים הללו של הקדוש ברוך הוא , לבל נשכח אותם.
אולם באושוויץ הייתה למצווה זו משמעות מיוחדת. זכרנו שלא רק אבותינו היו במדבר גדול ונורא, אלא שבאותו חג הסוכות היינו בעצמנו במדבר גדול ונורא ממנו. הסוכה שישבנו בתוכה לא הייתה רק תזכורת למה שהיה, אלא היא הייתה לנו גם עידוד למה שיהיה. אף שהיה נראה כאילו ה' עזב את הארץ והפקיר את בניו לחייתו ארץ. בקיום המצווה הזאת העדנו שאנחנו ממשיכים להאמין בהשגחתו עלינו. אומנם מידת הדין הייתה מתוחה עלינו במלוא עוזה, אולם האמנו שמאחוריה מסתתרת מידת הרחמים אשר שומרת על גחלת ישראל שלא תכבה.
ביום האחרון של החג נכנסתי לסוכה ואמרתי את ה"יהי רצון" שנוהגים לאמרו כאשר נפרדים מהסוכה, תפילה מיוחדת הייתה בפי, שלשנה הבאה נזכה לשבת בסוכה כבני חורין.
(בשבתך ומשענתך – הרהורים ומחשבות אחרי השואה – הרב סיני אדלר, בהוצאת גנזך קידוש השם)
