בערב החנוכה נערכה סלקציה בברגן-בלזן. השכם בבוקר נכנסו למחנה-הגברים שלושה מפקדים גרמנים לבושים בקפידה במדיהם השחורים והמהודרים ועל פניהם נסוכה ארשת חגיגית. הם פקדו על הגברים להתייצב למרגלות הדרגשים שהיו קבועים זה מעל זה בשלוש קומות.
הסלקציה החלה. לא נדרשו דרכונים ולא נבדקו מסמכים, לא נערך מפקד שמות ולא נספרו ראשים. ללא גינונים יתרים הניף אחד מהשלושה אצבע עטוית כפפה צחורה כשלג, הצביע לעבר פרצוף חיוור וחרץ את דינו למיתה במילה אחת: "בוא!"
הפקודות בגרמנית ניתכו כמטר של יריות "קומה (בוא), קומה, קומה, קומה, קומה." הגברים שנבחרו הובלו החוצה, שם המתינו להם אנשי ס"ס חמושים באלות גומי ובמוטות ברזל. הם בעטו,חבטו ועינו את הקורבנות החפים מפשע. כשפסק הגוף המעונה מלהגיב, נכנס האקדח לפעולה.
בתוך הבלוקים הוסיפה להתנהל הסלקציה השרירותית, ומחוצה להם נמשך הטבח האכזרי עד עלות השמש. כשהסתלקו מלאכי המוות השחורים הנאצים, נותרו מאחוריהם ערמות של מאות גופות מעונות ומרוטשות.
ואז ירד החנוכה על ברגן-בלזן. הגיעה העת להדחיק את נרות החנוכה.על פך שמן לא חלם איש, נרות היו בגדר בל ייראה, וחנוכייה היתה שייכת לעבר שחרב. במקום אלה שימש קבקב עץ, נעלו של אחד האסירים, כחנוכייה, חוטים שנפרמו ממדי האסירים – כפתילות, ומשחת נעליים שחורה – כשמן זית זך.
לא הרחק מערמת המתים התכנסו השלדים המהלכים כדי להשתתף בטקס הדלקת נר חנוכה.
הרבי מבלוז'וב בירך בקולו הערב את שתי הברכות הראשונות בניגון החנוכה המסורתי, שהיה רווי עצב וכאב. כאשר עמד לברך את הברכה השלישית, השתתק, הפנה את ראשו לאחור והביט סביב כמחפש דבר-מה.
אך מיד הסב את פני בחזרה ובקול רם, בוטח ומנחם זימר את הברכה השלישית: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והיגענו לזמן הזה."
בין הנוכחים בהדלקת הנרות היה גם מר זמייצ'קובסקי, אחד ממנהיגי ה"בונד" בוורשה. הוא היה אדם נבון וישר והיה להוט אחרי ויכוחים בענייני דת וערכים. אפילו כאן,במחנה ברגן-בלזן, לא זנח את תחביבו הישן ומעולם לא החמיץ הזדמנות לפתוח בוויכוחים כאלה.
מיד כשסיים הרבי מבלוז'וב את הדלקת הנרות, פילס זמייצ'קובסקי דרך לעבר הרבי ואמר: "שפירא, אתה אדם חכם וישר. יכול אני להבין את הצורך שלך להדליק נרות חנוכה בימים אומללים אלו. יכול אני אף להבין את המשמעות ההיסטורית הטמונה בברכה השנייה, 'שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה'. אך העובדה שברכתה את הברכה השלישית – נשגבת מבינתי. כיצד מסוגל אתה להודות לאלוקים ולומר 'ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והיגענו לזמן הזה'? הכיצד תוכל לומר זאת שעה שמאות גופות של יהודים מתים מוטלות בצל אורות החנוכה, פשוטו כמשמעו, שעה שאלפי יהודים מתהלכים כשלדים חיים במחנה, ומיליונים אחרים מועלים על המוקד? האם על כל אלו הנך מודה לאלוקים? האם על זאת משבח אתה את הקדוש ברוך הוא? הלזאת ייקרא "שהחיינו?"
"זמייצ'קובסקי, הצדק אתך," השיב הרבי. "כשעמדתי לברך את הברכה השלישית, היססתי אף אני ושאלתי את עצמי מה עלי לעשות בנוגע לברכה זו. הפניתי את ראשי כדי להיוועץ עם הרבי מצאנז ועם רבנים חשובים נוספים שעמדו בסמוך אלי, אם אכן עלי לומר את הברכה. אך שעה שהפניתי את ראשי, הבחנתי בקהל הניצב מאחורי… ציבור גדול של יהודים חיים שפניהם מביעות אמונה, דבקות ומסירות, והם מאזינים לברכת הדלקת הנרות. אמרתי לעצמי, שאם לריבונו של עולם יש אומה כזאת, שבעת הדלקת נרות חנוכה בזמנים כאלו רואים לנגד עיניהם את ערמות הגופות של אבותיהם, אחיהם האהובים והמוות אורב להם בכל פינה – ולמרות הכל הם מוכנים בהמוניהם ומקשיבים בדבקות לברכה 'שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם, בזמן הזה', אם אכן זכיתי לחזות בעם כזה, שנחן באמונה ודבקות של ייאמנו, הרי שמוטלת עלי חובה מיוחדת את הברכה השלישית."
שנים אחדות לאחר השחרור קיבל הרבי מבלוז'וב, שהיה בברוקלין שבניו-יורק, דרישת שלום ממר זמייצ'קובסקי. מבנו של הרבי מסקאבין למסור לר' ישראל שפירא, הרבי מבלוז'וב את התשובה שהשמיע באוזניו באותו ליל חנוכה אפל בברגן-בלזן נוצר בלבו מני אז ושואב ממנה כוח וניחומים בעתות צרה.
מבוסס על שיחה שערכו אהרון פרנקל וברוך זינגר עם הרבי מבלוז'וב, שפירא, ב-22 ביוני 1975
(סיפורי חסידים מימי השואה יפה אליאך)
