מנהגים רבים ומגוונים נהגו בקהילות ישראל בליל ט"ו בשבט וביומו.
יש האוכלים ט"ו מיני פירות , ויש האוכלים ל' מינים ויש אף העורכים "סדר ליל ט"ו בשבט"
ומאריכים בדברי תורה ובזמירות.
ארץ ישראל
בירושלים נהגו כמה מקהילות הספרדים ללכת אל קברות הסנהדרין וקבר שמעון הצדיק, וכן לצאת למקורות מים ולשבת שם בצל העצים, המחדשים ביום זה את נעוריהם.
המקובלים במפת היו יוצאים למערת רשב"י ובנו מפקיעין, לקטוף חרובים מהחרוב שצמח ליד המערה.
ט"ו בשבט בסלוניקי
יהודי סלוניקי היו מסבים לסעודה שעיקרה היה "חמין" עשוי מגריסי חיטים מבושלים בשומן עם רגל פרה וערמונים. בסוף הארוחה היה אבי המשפחה מחלק פירות ומציין את מעלותיהם והכוונה שיש לכוון באכילתם.
הסעודה הייתה נמשכת שעות ארוכות והילדים היו נשארים ערים כדי לראות את המלאך שנשלח להכות על כל צמח ולומר לו "גדל"! כמו כן, נהגו לשלוח מנות של פירות, לתלמידי חכמים ולעניים.
הייתה נערכת מעיין הצגה שבה "התווכחו" האילנות על סגולות פירותיהם, ובסופה התפללו תפילה לגאולה.
ט"ו בשבט בטורקיה
בטורקיה היו התלמידים נאספים לקרוא בצוותא ט"ו מזמורי תהילים. אכילת הפירות הייתה מתקשרת לברכת הבית לשלום בית. בעל הבית היה מברך על פת חיטים, שהחיטים יפים לשלום שנא': "השם גבולך שלום חלב חיטים אשביעך" (תהילים קמ"ז, י"ד) עקרת הבית הייתה מברכת על פרי הגפן
שנא': "אשתך כגפן פורייה"(תהילים קכ"ח, ג')הבנים ברכו על הזיתים שנא': "בניך כשתילי זיתים" והבנות על רימונים ואגוזים כנאמר: כל כבודה בת מלך פנימה.(שם, מ"ה, י"ד)
מנהג אכילת חרובים
מערת רבי שמעון בר יוחאי היא מערה עתיקה בפקיעין, בה לפי המסורת התחבאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר במשך 12 שנה וחברו בה את ספר הזוהר. בפתח המערה עץ חרוב עתיק, לפי המסורת זהו העץ שצמח בנס עבור רשב"י ובנו, ממנו ניזונו בשהותם במערה. זהו עץ החרוב הגדול והמקודש ביותר בישראל.
