היה זה בחג שמחת תורה האחרון בגיטו ורשה, שמחת תורה תש"ג (1942). רק קומץ קטן, כשלושת אלפים יהודים, נשארו מהקיבוץ הגדול של חצי מליון יהודים בפולין.
כמנין וחצי יהודים התאספו במעונו של הרב מנחם זמבה לעריכת "ההקפות" ולתפילה. לפני הקריאה הוציאו את ספרי התורה מארון הקודש, והקיפו את השולחן. כולם היו אנשים שבורים, רצוצים ושכולים מבני משפחתם. הלב היה מלא יגון. הפסוקים המסורתיים שהיו נוהגים לשיר, נאמרו בתוגה.
בין המתפללים היה ר' יהודה לייב אורליאן, המחנך הגדול, מי שהיה מנהל בית המדרש למורות "בית יעקב", אף הוא היה שכול. אשתו ובניו הושמדו בידי הגרמנים.
פתאום נכנס לחדר ילד, כבן 12. היה בזה משום חידוש גדול, כי כבר לא היו ילדים בגיטו. כולם הושמדו בטרבלינקה. עמד ילד יחיד זה, לקח סידור בידו והצטרף לתפילה.
כאשר צעדו המתפללים בכבדות עם ספרי התורה וסבבו בהקפות כביכול, קפץ פתאום הרב אורליאן אל הילד, חיבקו יחד עם הספר תורה שבזרועו ובלחצו את שניהם אל לבו, החל לשאוג בקול קורע לבבות: "יהודי צעיר עם התורה הקדושה", ופרץ בריקוד ממושך עם הילד ועם ספר התורה, ריקוד מלא התלהבות חסידית, כשהוא חוזר בקול גדול על קריאותיו "יהודי צעיר עם התורה הקדושה".
האנשים מסביב נסערו למראה זה, ומאליו נוצר מעגל של רוקדים סביב שלישיה זו. המחנך הגדול עם הילד וספר התורה.
היה זה הריקוד האחרון בשמחת תורה האחרונה של היהודים האחרונים בוורשה.
(הקדמה לספר יהודה לייב אורליאן – בעיות בחינוך)
