זהו סיפור פשוט על אישה צעירה שהייתי עד ראייה למותה במחנה ריכוז. אישה צעירה זו ידעה כי היא עומדת למות תוך ימים ספורים. אך כשדיברתי עמה הייתה רוחה טובה עליה על אף ידיעתה זו. "מודה אני לגורל על שהפליא את מכותי". אמרה לי "בחיי הקודמים פונקתי ולא נהגתי רצינות בהישגים רוחניים". היא הורתה באצבע החוצה בעד חלון הצריף ואמרה: "עץ זה שכאן הוא ידידי היחיד בבדידותי". בעד החלון יכלה לראות רק ענף אחד של עץ ערמונים, ובענף השני היו שני ניצנים. "פעמים רבות אני מדברת אל העץ הזה", אמרה לי. בחרדה שאלתי אותה, האם העץ ענה לה? "כן". מה אמר לה העץ? ענתה: "הוא אמר לי, "אני פה – אני פה – אני החיים, חיי הנצח".
(ויקטור פרנקל, מתוך, האדם מחפש משמעות)
