באחד מימי חול המועד סוכות, פגשתי חבר של אחי שעבד כנגר בנגריה. הוא העיף מבט סביב. "ברצוני להראות לך דבר מה שישמח אותך" אמר לי".
"מה זה?" שאלתי בחרדה.
"לכי בעקבותי. שמרי על מרחק והזהרי."
שמעתי בקולו, נרגשת, מבלי לדעת למה עלי לצפות. הוא הובילני אל הנגרייה. מחוץ לשטח המגודר היתמרה ערימת ענפים וקרשים מסוגים שונים. הוא לקחני אל צדה האחורי של הערימה. בצד אחד הייתה תלולית עפר, ומן העבר השני הונחה ערימה קטנה של חפצים שעליהם הונחו לוחות העץ ללא כל סדר.
לא האמנתי למראה עיני. "סוכה"! קראתי בהתרגשות עצומה.
"כן, סוכה כשרה. עליך לראות כיצד ממתינים הגברים בשעות הלילה בתור כדי להיכנס לסוכה ולברך "ליישב בסוכה".
כל אותו הלילה חלמתי אודות אותה סוכה- היפה ביותר שראיתי מעודי, ניצבת לה בתוככי הגיהנום של פלאשוב. היא הייתה עשויה מן החומרים היקרים בעולם: אהבה , נאמנות,, מסירות נפש. חלמתי על הטורים הארוכים של הגברים המסכנים את חייהם כדי להכנס לתוכה, לברך ולהודות לרבונו של עולם על שאיפשר להם לקיים את מצוותיו, ולשבת לרגע קט, במחיצתו.
"אוי, רבונו של עולם" ,התפללתי, "אנא , הקם נא לנו את הסוכה שהבטחתנו – את סוכת דוד הנופלת. אנא, רחום וחנון, פרוש עלינו סוכת רחמים חיים ושלום".
(הרוח שגברה על הדקון- פרל בניש)
