האביב הגיע , מבשר את בוא חג הפסח, חג החירות והגאולה. האם עוד תיוותר מישהי בחיים בברגן בלזן- לחוג את החג, או תזכה עוד להיות עדה לגאולתה הפרטית?
"מה אפשר לעשות?" שאלה רבקה יום אחד, "פסח עומד בפתחנו, ועדיין אין לנו מצות"עוד קודם לכן, הצלחתי ליצור קשר עם הגברים שהיו באינטרנירונג לאגר", להם היו סיכויים טובים יותר לאפות מצות. הם הבטיחו את עזרתם באספקת מצות, אך עד כה לא הגיע לידינו דבר. כל שבקשתי היה מצה אחת עבורנו, כדי לזכות באמירת הברכה "על אכילת מצה". המשכתי לתור אחרי דרכים אחרות "בקשתי את עזרתה של נעמי", דיווחה לנו אחת הבנות, "אך היא איננה הצליחה להשיג קמח מן המטבח". במהלך הימים הבאים לא התרחש דבר. לא היה בידינו מצות, לא יין ולא קניידלך. רק דבר אחד היה מצוי בשפע: מרור- יסורים, מחלות, מוות, כאב, אכזריות. השנה עמדו לקבל את פני הפסח בברגן בלזן עשרות אלפים, חלקם חולים, וחלקם נוטים למות. למרות הכל, היסב צוות העובדות בחדר הקילוף לליל הסדר הראשון. נמצאו עמנו שתי הרבקות, רוחקה, רגה, ועוד מספר בנות "בית יעקב" שנותרו בקהל המצטמצם והולך.
רבקה אנגלרד קדשה על מעט תחליף קפה, אותו שמרנו למטרה זו מקצבת הבוקר. אחר כך הגיע תור ההגדה. מישהי התחילה לספר מן הזיכרון, ואחרת המשיכה. כל אחת תרמה את החלק אותו זכרה. באשר לקטעים שנשמטו מזיכרוננו, באו במקומם תנאי חיינו העכשוויים ומלאו את החסר. הכנתי מראש שלוש "מצוות"- לבנות, דקות כמעט עגולות. הן היו מכוסות בפיסת סחבה. כל הנאספות המתינו בדריכות להפתעה שהבטחתי להן. "הנה הן המצות", הכרזתי, מגלה לפניהן שלוש פרוסות לפת דקות. הן נראו כמו מצות כמעט.
"אילו מין מצות אלו?" שאלו הבנות, כשהן פורצות בצחוק.
שמרתי על נימה רצינית, ועניתי להן בשאלה: "ואיזה מין סדר הוא זה? אלו הן המצות שעלה בידי להכין. השאר- בידי ה'.
הזוכרות אתן את המעשה ברבי חנינא בן דוסא? המשכתי, "יום אחד, היה זה ערב שבת, ראה רבי חנינא בתו והיא עצובה. אמר לו: בתי, מדוע הנך עצובה? אמרה לו: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו נר לשבת. אמר לה אביה: מה אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלק, הוא יאמר לחומץ וידלק. והיה הנר דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה..
הלא הוא, יתברך, ההופך את הבצק למצות. באותה קלות יש בידו להפוך את הלפת למצות, הלא כן?" שאלתי במלוא הרצינות, תוך שאני ממתינה לנס שיתרחש. אך לא. הלפת, החיוורת מרוב בושה, לא הפכה למצה פריכה ונבצר מאתנו לברך באותו ליל הסדר על אכילת מצה. אך זכינו לברך על הכרפס(הלפת המתוקה) ולאכול מרור. היה לנו מרור בשפע סביבנו, בינינו, בתוכנו.
"אם אזכה לצאת חיה מן התופת הזו," הכריזה רגה בלהט, "המזון החשוב ביותר שיעלה על שולחן הסדר שלי, יהי תמיד – לפת!" היה זה האות הפותח לשטף של זיכרונות מתוקים אודות "סדרים" בעבר, אותם העלינו לסירוגין האחת באוני חברתה.
כעת הגיע תור אמירת ה"ההלל", ולבסוף "חד גדיא"- אותו גדי, שקנה אבא בתרי זוזי. כל העולם רצה להשמיד את עמנו – הגדי הקטן, אך בכל פעם מחדש – נטרף הטורף. עד שהגיע יום הדין, בו ירד כביכול הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו על מנת לשפוט את כל הדורות שלא הניחו לגדי החף מפשע לחיות בשלווה, אותו גדי שקנה אבא – הקב"ה בשני זוזים במטרה שיביא אור , יושר ואושר לעולמו. סיימנו בניגון תפילה :"לשנה הבאה בירושלים, "שיר המבטא תקווה למרות כל המכשולים שבדרך, ניצוץ חיים קטנטן המאיר את חשכת גיא הצלמוות.
הרוח שגברה על הדרקון – פרל בניש
