בראש השנה שנת תש"ה אחרי המפקד היומי, הכריזו מנהלי הצריפים בשמו של האדמ"ור מסטמר, כי לאחר תפילת שחרית יתקע הרבי בשופר בחצר המחנה. הידיעה הכתה גלים ועוררה התרגשות עצומה בכל שכבות הצבור. בשעה היעודה יצא האדמו"ר, לחצר- בה לא נראה כמעט אף פעם, כי תמיד נשאר בצריפו. רוב שוכני המחנה נקהלו כבר במקום, ראשיהם של החיונים מכוסים מטפחות או דפי נייר, והתעלות הנפש מורגשת על פני כולם. בדממה שהשתררה עם הופעת האדמו"ר, הדהדו הברכות שנאמרו ביותר והרבי התחיל תקוע, או אז נגלה לפנינו מחזה בלתי רגיל ומיוחד במינו.
מכל המחנות מסביב אשר קול השופר הגיע אליהם- באו בריצה אנשים ונשים התקרבו אל הגדר שהפרידה בין המחנות, כדי להאזין לפלא הלא יאומן ולשמוע את קולו המרטיט של השופר.
הדממה הייתה מוחלטת! המעמד הקדוש הרעיד את הלבבות. תקיעת שופר?! כאן בברגן בלזן?!ההולנדים ואזרחי ארצות אחרות שהיו במחנה מרוחק אך במעט מאתנו, עמדו כמאובנים ליד גדרי התיל ולא זזו ממקומם זמן רב לאחר התקיעות. אולי קיוו לשמוע גם את התקיעות שבתפילת מוסף, אך הגרמנים- שנזכרו פתאום במעמדם הרם- התחילו לנבוח כמו כלבים וצעקו לכולנו להתפזר. צעקותיהם החזירו את כולנו למציאות המרה.
למחרת לא התקיימו התקיעות בפרהסיה. יש להניח כי בגלל הסכנה, הוחלט לתקוע רק בצריפו של הרבי. ספר לנו מר מור מבני ברק- שהיה עם משפחתו בין נוסעי הרכבת- כי תפילה בצבור כמו כל התכנסות הייתה אסורה במחנה, והתפילות התקיימו רק בצריפו של הרבי עם מספר מתפללים מצומצם. המתפללים היו מתחלפים לפי תור, וזה יוצא, וזה בא.
השופר היה ברשותו של אחד האסירים ההולנדיים, ונודע על כך כנראה מעובדי המטבח שהיו כולם הולנדים, עבור השאלתו לרבי, קיבל בעל השופר תמורה הולמת בסיגריות.
ספר תורה קטן הובא על ידי מישהו מבודפסט. התפילות והתקיעות של הרבי עשו רושם כביר על כל המתפללים. כולם הרגישו בחוש, שתפילתו היוצאת מלבו השבור, הרקיעה שחקים ופתחה שערי רחמים, והיא היא שפעלה לקרב שחרורנו.(דברי מר מור)
(דבר הישועה – נס ההצלה של משפחת רבי יהושוע מנחם ארנברג זצ"ל מקראקא)
