מרחוק נשמעו צעקות מן הצריף המסוגר. הילדים קוראים. מתקרב אחד שמה ושומע שהם מבקשים שיבוא הרב מייזלס, רבם, שלימד להם תורה במחנה. ניגש הרב לצריף – אם כי אסור בעונש מוות לגשת – שומע את הילדים מבקשים רק דבר אחד (אף על פי שזה יומיים לא אכלו):
"רבי, רוצים אנו לשמוע תקיעת שופר".
אסור בעונש מוות להיכנס לצריף, אבל הרב מוכן להיכנס. משחדים את השומר והוא נותן לרב מייזלס להיכנס לצריף, ואיתו שופר.
נכנס הרב ומביא איתו דברי עידוד. אין הרבה אשליות, אבל יש לו מאמר חז"ל: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו אל יתיאש אדם".
אבל אחד הילדים מתפרץ: "עלינו להיות מוכנים לגרוע היותר. היו מוכנים. אמרו וידוי. אמרו "שמע ישראל" ושמעו בפעם האחרונה תקיעת שופר.
והרב מתחיל: "מן המיצר קראתי…" והילדים עונים אחריו מילה במילה, פסוק אחרטי פסוק. פורץ בכי איום. והרב בוכה אף הוא. מעולם לא אמרו יהודים "מן המיצר כזה" זו הפעם האחרונה. והילדים מתייפחם והרב תוקע בשופר. התקיעות האחרונות: תקיעה, תרועה, שברים.
ביום שני של ראש השנה הוליכו את הילדים לתאי הגז. והם הלכו ושרו: "וטהר לבנו".
מתוך: יומן גטו ורשה / הלל זיידמן, עמ' 271
