"קבלתי על עצמי כגבר חלצי. לחזק רוח נדכאים ונשברים ולחבש עצבותם….ארגנתי לזאת 'תפארת בחורים' ואספתי בחורי חמד גדולים וקטנים כדי ללמדם בינה ודעת תורה ויראה טהורה, ולנטוע בתוכם חיי עולם ולשים בלבם אהבתו ויראתו ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם.
(הרב אפרים אשרי, שו"ת ממעמקים")
מספר ר' יצחק גיברלטר מגטו קובנה:
"כילד, חבר בתפארת בחורים, אני יכול להעיד שכל יום הרגשנו שזה היום האחרון לחיינו. היינו הולכים במשך שעות לעבודתינו עבודת הכפייה. ומשננים שוב ושוב את הקושיות.
פעם לאחר שסיימתי את השעור בתפארת בחורים, יצאתי עם חבר לבית משפחת שוב, תוך כדי הליכה ושינון בלימוד, נעמד חברי ואמר: רבש"ע – לבקש ממך חיים אין לי החוצפה. מסביב נהרגים ונרצחים רבבות, ואיך יכול אני לבקש ממך חיים? אבל לא לזכות להיות בישיבה – על כך איני יכול לוותר! רבש"ע אני רוצה ללמוד את תורתך! ואז בכינו שנינו. לא אשכח זאת כל חיי.
אלה היו ילדי הגטו שלמדו תורה! חברי הטהור נספה במלינה בעת חיסול הגטו."
(עדות ר' יצחק גיברלטר, ארכיון "גנזך קידוש השם")
"בית יעקב" בגטו קובנה
רואה אני חובה לעצמי לספר כאן על הפעילות של "בית יעקב" בגטו קובנה שבראשו עמדה העסקנית הידועה של "בית יעקב" גב' אלה שמואלביץ.
מי יכול לתאר את חדוות הזיו והנוגה שהיו נסוכים על פניהן של בנות ישראל, שעה שהיו מתכנסות בחדרה הצר של אלה שמואלביץ ברחוב פורמאן מספר 8 לא הרחק מישיבת סלבודקא המפורסמת. שם, בחדר הצר הייתה מרצה להן על ענייני אמונה ובטחון ועל המצווה הגדולה של קידוש השם. "גבורות עליכן להיות, בנותי היקרות" ענתה אלה שמואלביץ בקול נרגש כשדמעות מנצנצות בעיניה, לקבוצת בנות שבאו לשאול אם ללכת לעבודת הכפייה של הגרמנים או לנסות למצוא להן מפלט ומחבוא במקום סתר.
חברות "בית יעקב" קבלו לתוך חבורתן צעירות רבות שהוריהן נספו וכל משפחתן נאבדה והן נשארו אבודות וגלמודות, בנות בית יעקב הצליחו להפיח בהן כוח של גבורה ועוז לשאת את הסבל הקשה של חיי הגטו".
(הרב אפריים אושרי, "חורבן ליטא")
