ייסורי הילדים עם המעבר היו קשים לא פחות מייסורי ההורים, מה גם שלא תמיד הבינו את מטרת המעשה. כך למשל מתאר שאול פרידלנדר, יליד פראג שבצ'כיה שמשפחתו ברחה לצרפת (ולימים הפך להיסטוריון חשוב של השואה), את זיכרונותיו כילד הנשלח למסתור: הזמן הראשון בסביבה הזרה החדשה הזאת של המנזר בסן בראנז'ה זכור לי כתקופה של ייאוש מוחלט. הכל חנק אותי בסן בראנז'ה: המשמעת החמורה, התפילות האינסופיות שלא הבנתי בהן שום מילה, המראה הקודר של הבניין הענק שבו גרנו, וגם האוכל שהיה בעיני מבחיל. החלטתי לברוח. הוא הצליח לחמוק מן המנזר ולהגיע לבית החולים שבו הסתתרו הוריו. עליתי ארבע קומות, פתחתי את הדלת והתנפלתי את הדלת והתנפלתי על זרועותיה של אמי. יש זיכרונות שאין אתה יכול לשתף בהם אחר, כל כך גדול הפער בין המשמעות שיש בהם בשבילך ובין מה שאחרים מסוגלים לגלות בהם. המילים שהוחלפו באותו חדר בית חולים היו, כמובן, כשלעצמן, לא יותר ממילים שבכל יום: תחנונים של ילד והבטחות של מבוגרים. ישבתי על ברכיה של אמי. זרועותיי חובקות את צווארה. בכיתי. אבי ואמי דיברו שניהם, כל אחד בתורו. הם הבטיחו לי שוב ושוב שהפרידה תהיה קצרה. בינתיים – אני מוכרח לחזור לסן בראנז'ה. לא, אסור לי לבוא אתם: הם לא יכולים להסביר לי מדוע, אבל כך מוטב. בקרוב אבוא אליהם. בין כה וכה המלחמה עוד מעט ותיגמר, וכולנו נחזור לפראג; ואז, אז כולם יוכלו ל… לנו – וכאן אמי השתמשה בביטוי צ'כי די המוני, כדי לשרבב נימה של עליזות, כדי להראות לי בעליל שאין שום סיבה, באמת שום סיבה, להיות כל כך עצוב. אני מצדי הרגשתי היטב שהדיבורים האלה הם ביטוי לחרדה: הורי הגנו על טענותיהם במלוא השכנוע של אנשים היודעים שאין מאמינים לדבריהם. ואז ניתן האות. צריך ללכת. אמי חיבקה אותי, אבל דווקא אבי – בלי להתכוון – גרם לי להבין את המשמעות האמיתית של פרידתנו: הוא אימץ אותי אליו ונשק לי. זאת הייתה הפעם הראשונה שאבי, העצור כל כך, נשק לי. שום דבר עוד לא היה גמור ומוסכם; אחרים הסתכנו ולקחו את ילדיהם אתם. הורי שלי הפקידו אותי במקום מבטחים, אבל אני, שלא יכולתי לשאת את הפרידה, ברחתי, מיהרתי אליהם. האם יוכלו לקרוע אותי מהם פעם נוספת? נאחזתי בסורגי המיטה. איך היה להורי הכוח לשחרר את ידי בלי לפרוץ בבכי בפני? הכול נמחק על ידי האסון ועל ידי הזמן. מה שאבי ואמי חשו באותו רגע נעלם יחד אתם; מה שחשתי אני שקע בשכחה, ומכל הקרע הזה לא נשאר בזיכרוני אלא ציור קטן, תמונה של ילד הצועד במורד רחוב דה-לה-גארד – בכיוון הפוך לזה שבו רץ זמן קצר קודם – באור שלו של סתיו, בין שתי נזירות לבושות שחור. הוריו של פרידלנדר נתפסו בראשית אוקטובר 1942 במהלך ניסיון לחצות את הגבול מצרפת לשוויץ, ונרצחו על ידי הגרמנים. כך כתבה אמו של שאול פרידלנדר למאדאם מדל אשר סייעה בהצלתו: "בייאושי אני פונה אלייך, כי בעלי סיפר לי שאת מרחמת עלינו ומבינה מה עובר עלינו. הצלחנו, עד עתה לפחות, להציל את הילד שלנו… אני מתחננת לפניך, גברת יקרה, הואילי להשגיח על הילד שלנו ולתת לו את חסותך עד סוף המלחמה הנוראה הזאת. איני יודעת מה הדרך הבטוחה ביותר להגן עליו, אבל אני סומכת בלב שלם על טוב לבך ועל הבנתך. אם נגזר שנמות, תהי לנו לפחות הנחמה שבננו האהוב ניצל. לילד יש מספיק בגדים, לבנים ונעליים, ויש גם מספיק כסף בשבילו. אבוא להפקיד הכל אצלך אם תואילי בטובך הרב לומר כן. באופן חוקי, כבר אין אנו יכולים להיות קיימים יותר. סלחי לי על צורתו של המכתב הזה. ידי אינן נשמעות לי יותר.
(שאול פרידלנדר, עם בוא הזיכרון)
