גולת הכותרת של מפעל ההדפסה במחנות העקורים היתה הדפסת התלמוד. כבר בשבועות תש"ו, שנה לאחר השחרור, הודפסו שתי מסכתות – קידושין ונדרים. הן נבחרו מתוך סיבה מקרית: בהעדר כל גמרא לא יכלו להכין עותקים נוספים, אך שתי מסכתות בודדות נמצאו באקראי במנזר ליד סנט אוטיליין (בית חולים ליד דכאו, שהיה למחנה עקורים). הרב רוז והרב סנייג, שני הרבנים מקובנה ששהו בבית חולים זה, יזמו מפעל צילום, במימון ועד ההצלה של הרבנים באמריקה, וכל הלומדים במחנות העקורים – בישיבות ובבתי המדרש, כמו גם באופן אישי – עסקו במסכתות אלו, עד אשר הגיעו ספרים נוספים מעבר לים. עמוד השער של המסכתות הראשונות אוייר על ידי אחד הניצולים, והנציח את האווירה: סמליה של ארץ ישראל – דקלים ושדות, מתנשאים מעל למחנה השמדה מוקף גדרות תיל, ובשולי העמוד נכתב: "כמעט כילוני בארץ ואני לא עזבתי פיקודיך" (תהלים קיט, פז).
היה זה אירוע בעל משמעות היסטורית מיוחדת. על אדמת גרמניה הארורה, שבקשה למגר את העם ולהילחם בדתו ובתרבותו, מדפיס צבא אמריקני תלמוד עבור היהודים. היה זה גם פורקן מסוים לרגש הנקם שהיה בלב הניצולים, בעיקר על שרפת הספרים – "גנרל אמריקני מורה על פרסום התלמוד בגרמניה הכבושה, שנהגה לשרוף ספרים אלו בכיכרות הערים".
