בכותבי ביומני הקטן, שבו רשמתי גם מועדי ישראל, גיליתי בשמחה רבה, שחנוכה, חג האורים, יחול בעוד כמה ימים. החלטתי שאפילו בנידראשל (מחנה עבודה בלב גרמניה) עלינו להדליק נרות חנוכה. מיד נועצתי בבנצי, שנעשה לאיש אמונם של תושבי הבלוק. בנצי נתלהב מרעיוני: "כן, עלינו להדליק נרות בחנוכה. הדבר יעלה את המוראל וישפר את האוירה. הכן תכנית אך בזהירות".
על שתי בעיות היה צריך להתגבר: צריך היה "לארגן" שמן, וכן למצוא מקום שממנו האור לא ייראה. לא היה מחסור בשמן בבית החרושת, אך כיצד יכולנו להבריח – ולו כמה טיפות בלבד – אל צריפנו בעוד מועד, לקראת יום שני בערב, 11 בדצמבר, ליל ראשון של חנוכה?
אמנם ידענו שאין אנו מחוייבים עפ"י ההלכה לסכן את חיינו לשם קיום מצווה. אך אצל רבים בתוכינו פעל דחף לגלות רוח של הקרבה נחלת אבויתנו במרוצת הדורות. היינו בדיכאון רוחני וגופני כה רב, עד שהרגשנו שנר חנוכה קטן יחמם את נפשותינו הגוועות ויחדיר בנו תקוה, אמונה ואומץ, כדי לקיים את עצמנו בחורף הארוך, הקשה והמקפיא.
החלטנו להפיל גורל. על השם הראשון שיעלה בגורל, יוטל לגנוב השמן, השני יהיה אחראי להסתרתו עד יום שני בערב, והשלישי ידליקנו מתחת לדרגשו. יצאתי שלישי בגורל. גרינוולד, שעליו הוטל לארגן את השמן, מילא תפקידו בצורה נפלאה. הוא שכנע את מנהל העבודה השנוא שמכונתו תיטיב לעבוד, אם ישמנוה בקביעות מדי בוקר, ולשם כך מוטב שנקבל צנצנת קטנה של שמן מכונות משובח ולהחזיקה בארגז הכלים שלנו. המנהל הסכים, ולא היתה יותר בעיה של הסתרת השמן.
בהגיע יום שני בערב שמתי את השמן במחציתה הריקה של קופסה למשחת נעליים, הוצאתי כמה חוטים משמיכתי הדקה והפכתים לפתיל. כאשר היה הכל מוכן , התיישבתי לאכול בחפזון והזמנתי את כל חברינו להשתתף בהדלקת נר של חנוכה. לפתע נזכרתי ששכחנו את הגפרורים, לחשתי לבנצי. "על כל אחד להשאיר מעט מרק", ציווה בנצי על חבריו לשולחן הרעבים, והסביר להם את הסיבה. תוך חמש דקות הוחלפו בחדר הסמוך חמש מנות מרק תמורת סיגריה. הסיגריה הוענקה לאחראי למטבח בעד השאלת קופסת גפרורים ללא שאלות.
וכן, לאחר הארוחה, בירכתי את שלוש הברכות, ונר חנוכה קטן הבהב באיטיות מתחת לדרגשי… לא רק חברי מן השלחן" הדתי" השתתפו, אלא גם רבים אחרים מן החדר הצטרפו לזמזום של שירי חנוכה. וכאילו לנגד עינינו ראינו את בתינו, עם הורינו, אחינו, אחיותינו, נשינו וילדינו, נאספים סביב חנוכיות הכסף היפות, שרים בשמחה מעוז צור. דמעות ירדו על לחיינו הנפולים. לאחר מכן התיישב כל אחד מתושבי החדר על דרגשו או בקרבת דרגשי, שקוע במחשבות עמוקות. לרגע נדמה, ששום דבר אחר אינו חשוב בעינינו. חגגנו ליל ראשון של חנוכה, כפי שנהגנו בכל השנים שקדמו למאסרנו לעינויינו. היינו קבוצת יהודים, המקיימים מצוות וחולמים על בתיהם ועל שנים שעברו.
אך, החלום חלף יותר מדי מהר. צעקת "הקשב"! החזירתנו למציאות ועברנו לעמידת דום. "האונטרשארפירר" הקטן עמד בדלת בדממה, כפי שנהג לעיתים קרובות בביקורי פתע, וחיפש בתשומת לב אחר תרוץ, ולו הפעוט ביותר, כדי להצליף במגלב הכלבים שלו. לפתע עקם את אפו וצעק", הרי מסריח כאן משמן"!
לבי עמד מלדפוק, כשאני מתבונן בנר החנוכה המהבהב הקטן, שעה שהמפקד וכלבו החלו לצעוד לאורך הדרגשים בחפשם אחר השמן הבוער. לא העזתי להתכופף ולכבות את הנר בנעלי, פן ירגיש הכלב בתנועתי ויקפוץ עלי. הפניתי מבט חטוף בפנים החיוורים כמוות שמסביבי, וכן עשה המפקד. בעוד רגע או שניים יגיע לשורת הדרגשים שלנו. שום דבר לא יצילנו…
אך פתאום….
לפתע קול צפירות, המתריע על התקפה מן האויר, עצר המפקד ובן – רגע כובו מבחוץ כל האורות שבמחנה.
אזעקה! אזעקה! הדהד הקול בכל המחנה. במהירות הבזק כיביתי בנעלי את הנר, ובהתאם להוראת המחנה פרצנו כולנו החוצה.
" תהיה עוד חקירה.. תהיה עוד חקירה", צווח המפקד בתוך הרעש של האסירים הרצים לקראת מגרש המסדרים. אך לא דאגתי יותר. בשמחה תפסתי את המנורה הקטנה ורצתי עמה החוצה. היה נס של חנוכה. נעזרתי בידי ה', אפילו במחנה הנשכח שבנידרארשל.
בחוץ, בלילה הקר כקרח, דלקו הכוכבים הנוצצים, כשהרעש המזמזם של מפציצי בנות הברית מעל ראשינו, המשכתי לומר את הברכה לה', שעשה ניסים לעמו, בימים ההם ובזמן הזה.
ש.ב. אונדסורפר – "הכוכב הצהוב", אני מאמין מ. אליאב
