שבועות אחדים לפני חג הפסח התארגנה קבוצה של כשבעים אסירים יהודים במחנה הנתינים הזרים שבברגן בלזן. מרביתם היו יהודים חסידיים שהגיעו למחנה מגטו בוכניה. כמעט כולם החזיקו בדרכונים דרום אמריקניים, ולמקצתם היו דרכונים בריטיים מארץ ישראל. מטרת ההתארגנות היתה לבקש קמח לאפיית מצות לכבוד חג הפסח המתקרב ובא. את הבקשה הפנו בכתב למפקד המחנה והציעו, שבמקום קצבת הלחם היומית שלהם יינתן להם קמח שממנו יאפו מצות. כך, הסבירו, לא ייפגע מלאי המזון של המחנה. כל שבעים האנשים חתמו על הבקשה, ואילו הרבי מבלוז'וב, ר' ישראל שפירא, שנמנה על ותיקי המחנה, נבחר לשמש כדובר הקבוצה בפני המפקד.
אדולף הס, מפקד המחנה, קרא את הבקשה בתשומת לב מרובה ולאחר מכן נתן ברבי מבט שבוז ולעג גלויים שימשו בו בערבוביה. "אעביר את הבקשה לברלין", אמר בתום שתיקה ארוכה בעודו משתעשע באקדחו בשוויון נפש, "ואנו ננהג בהתאם להנחיותיהם".
הימים חלפו, ומברלין לא באה כל תגובה. עם כל יום שעבר גבר דכדוכם של החותמים על הבקשה. אחדים מביניהם היו משוכנעים שעשו שגיאה חמורה בחתמם על הבקשה, משום שבכך הבדילו את עצמם משאר האסירים, וככל הנראה חרצו את דינם למיתה ב"סלקציה" שערכו במו ידיהם. מתוך ניסיון העבר ידעו האנשים שהגרמנים בחרו במתכוון לזרוע אימה, עינויים ומוות בחגים היהודיים, וחששו שהשנה יהיו הם קרבן הפסח של אסירי ברגן בלזן.
חג הפסח עמד לחול בעוד ימים ספורים, והתשובה מברלין בוששה לבוא. כאשר נדמה היה לאסירים שאפסה כל תקווה ושגורלם המר הוא כמעט בלתי נמנע, נכנסו בצעדים נמרצים למחנה הנתינים הזרים שני אנשי ס"ס גבוהי קומה מלווים בכלבי ענק. הם פקדו על הרבי מבלוז'וב להתלוות אליהם למפקד המחנה. באותם ימים אפלים היתה להזמנה כזו מאת קצין ס"ס משמעות אחת ויחידה: מוות. הרבי נפרד מידידיו, ובשעה שצעד לעבר משרדו של המפקד החל באמירת הווידוי. כשכובע המחנה בידו האחת עמד הרבי בפני המפקד והאזין לדבריו: "כתמיד, ברלין נדיבה ביחסה ליהודים. תוכלו לאפות את הלחם היהודי המיוחד לחג הפסח". הרבי נשאר עומד, מצפה לגזר הדין האיום שיתלווה להכרזתו של המפקד, אך לתדהמתו הרבה לא הוסיף המפקד דבר. יתרה מזו, המפקד קרא לאסירים אחדים ממחנה אחר בברגן בלזן שכבר המתינו בפתח משרדו, ופקד עליהם לסייע לרבי בבנייתו של תנור קטן לאפיית מצות במחנה הנתינים הזרים. הרבי הודה למפקד ומיהר לחזור אל הבלוק, מאמין ואינו מאמין שהרשות לאפיית מצות אכן ניתנה.
החסידים החלו לבנות את התנור בקצב קדחתני, משום שחששו שמפקד המחנה יחזור בו ויאסור עליהם לאפות את המצות. בימים הספורים שעוד נותרו עד חג הפסח הם אפו את המצות ממכסת הקמח הזעומה שהיתה ברשותם. היו אלו מצות שהזכירו בשמן בלבד את המצות שנאפו בבית לפני המלחמה, אך האנשים היו מאושרים למראה המצות המפוחמות וחסרות הצורה, במיוחד בשל הילדים, כדי שאלו יראו שגם בעמק הבכא אפשר גם אפשר לחוג את חג החירות.
חג הפסח הגיע. שולחן הסדר נערך באחד הבלוקים. דרגשי העץ, הקבועים בשלוש קומות זה מעל זה, שימשו לאסירים שולחנות וכיסאות "הסבה" גם יחד. שלוש מצות שלמות, יקרות מפז, הוצבו על השולחן. סיר ישן, מעוקם ושבור, שימש כקערת הסדר. על גביו לא הונחו שוק צלוי, ביצה, חרוסת או כרפס, אלא תפוח אדמה מבושל אחד, אותו העניק להם גרמני זקן וטוב לב שעבד במקלחות. במרור, לעומת זאת, לא היה מחסור; הוא נמצא בשפע. סבלותיהם של היהודים השתקפו בעיניהם. הרבי מבלוז'וב ישב בראש השולחן. סביבו הצטופפה קבוצה של ילדים קטנים וכמה מבוגרים. הרבי החל באמירת ההגדה מתוך הזיכרון. הוא גילה את המצות, הגביה את קערת הסדר ופתח בסיפור יציאת מצרים: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין –ייתי ויכול, כל דצריך – ייתי ויפסח. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין". הצעיר שבילדים שאל את ארבע הקושיות, וקולו המתוק התנגן בנעימה המסורתית: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה".
אפלה ירדה על הבלוקים. אורו הכסוף והחיוור של הירח השתקף בפנים החיוורות. דומה היה כי הדמעות ששטפו חרש את פניהם זרמו לתוך נאד הדמעות העצום שבידי המלאך, אשר בהתמלא סאתו יבוא הקץ לסבלה של האנושות. כמענה לארבע הקושיות פתח הרבי, כנהוג, בביאור משמעותו של חג הפסח. אך באותו ליל סדר שבברגן בלזן קיבלה השאלה עתיקת היומין של ההגדה משמעות מיוחדת. "לילה", אמר הרבי, "פירושו גלות, חשכה, סבל. בוקר פירושו אור, תקווה, גאולה. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? מדוע הסבל הזה, השואה, שונה מכל ייסורי הגלות שעברו על העם היהודי בעבר?" איש לא ניסה להשיב על שאלתו של הרבי. המשיך ר' ישראל שפירא ואמר: "הסיבה היא שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ או מצה, ואילו הלילה הזה – כולו מצה. חמץ הוא הלחם, התופח לגובה, ואילו המצה איננה תופחת, היא שטוחה לחלוטין. בעתות צרה וקושי שחווינו בעבר, בלילות הקודמים שעברו עלינו בגלותנו, היו לנו לחם ומצה גם יחד. היו לנו רגעים של לחם – של עשייה ושל אור, ורגעים של מצה – של סבל ושל יאוש. אך הלילה, ליל השואה, אנו חווים את הייסורים הקשים מכל. הגענו למצולות התהום, לשפל המדרגה. הלילה הזה כולו מצה. אין לנו רגעים של הקלה, אף לא רגע של הפוגה בעבור רוחנו המושפלת… אך אל יאוש, ידידי הצעירים". הרבי הוסיף לדבר בנימה מלאת עצמה ותקווה. "משום שזוהי גם גאולתנו. אנחנו עבדים לפרעה במצרים. המילה 'עבדים' משמשת ראשי תיבות לפסוק 'דוד בן ישי עבדך משיחך'. גם בתוך העבדות שאנו שרויים בה ניכרים סימני הגאולה העתידית, ביאת משיח צדקנו. אנו, שהיינו עדים ללילה האפל ביותר בהיסטוריה, לרגעיה השפלים ביותר של התרבות האנושית, נזכה לחזות גם באורה הגדול של הגאולה, משום שלפני האור הגדול בא לילה ארוך, כפי שהבטיחונו הנביאים. 'והיה לעת ערב יהיה אור', אמר זכריה הנביא, והנביא ישעיהו אמר: 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם'. אלינו, ילדי היקרים, התכוונו הנביאים בדבריהם, אלינו השרויים בגיא צלמוות, אלינו – שנזכה לחיות ולחזות באורה הגדול של הגאולה".
תם הסדר. אי שם ממעל כיסו עננים כבדים את נוגהו הכסוף של הירח. הרבי מבלוז'וב נשק לכל אחד מהילדים על מצחו והבטיחם, כי בתום הלילה האפל של האנושות יאיר היום המזהיר מכל. כאשר שבו לצריפם, היו הילדים, עבדי פרעה המודרני בשממת המין האנושי, בטוחים כי בהד פסיעותיהם על אדמת ברגן בלזן הרוויה בדם נשמע קול פעמי משיח.
עדות בעל פה מאת הרבי מבלוז'וב, ר' ישראל שפירא, ב-22 ביוני 1975, מתוך: אליאך יפה, סיפורי חסידים מימי השואה, ניו יורק תשס"ח, עמ' 27–30
