בשלהי הקיץ של שנת תש"ד עבדו בפרך כעשרת אלפים יהודים בבניית שדה תעופה ליד בודפסט, עבודתם נמשכה שבעה ימים בשבוע, כולל שבת.
לקראת חודש אלול החלה השמש להקדים לשקוע, השבת כבר נכנסה עוד טרם הסתיימה העבודה. את אותה שבת לא שכח הבחור דוד לייב שוורץ עד יומו האחרון. לקראת סיום העבודה, עם כניסת השבת, החליט כי עליו להשאיר את המעדר בשדה הפתוח ולא לשאתו למחנה, מאחר וליערות ולמדברות אין דין רשות הרבים ממש. ואכן כך חזר למחנה. "היכן המעדר?" נשאל ע"י השומר בשער המחנה. "כאבה לי הבטן" השיב. הגוי הבין שזו התחמקות, וגם אם באמת כאבה לו הבטן, תירוצים כאלו לא היו מקובלים… "אתה עושה שוב משחקים, אני כבר אשלם לך מחר, עכשיו תכנס פנימה" אמר, כולם נשמו לרווחה.
כיוון שהבחור דוד לייב השיג פטור מעבודה שבתות, הבין כי הענישה תהיה בוודאי ביחס לפטור זה. הוא העריך נכונה, זו הייתה החלטתו של המפקד הראשי. הבחור דוד לייב היה נחוש והקדים רפואה למכה. בשבת בבוקר לא התייצב למסדר, החיילים היו במצב רוח מטורף, "הבחור שוורץ נעלם" צעקו בקול. "היכן הוא נעלם?!" החל צורח המפקד בעקיבותם, ונתן הוראה לצאת לעבודה. "אני כבר אטפל בו" הכריז. הם חיפשוהו כשעתיים, עד שלפתע מישהו גילה אותו מתחבא בשרותי המפקדים. המפקד רץ למקום, נכנס פנימה. מה התרחש בפנים, איש לא ידע. (לימים גילה דוד לייב ברגע נדיר: "פעם התחבאתי במחנה בשירותים. כשנכנס הרשע בחמת זעם, פתחתי מיד את חולצתי כנגד לבי וצעקתי 'תירה'!"). הוציאוהו החוצה, עיני המפקד ירקו כעס, ובקול זועם צעק "לך מיד לעבוד", דוד לייב התעקש וזעק במר נפשו "היום שבת קודש, אינני הולך!" המפקד ההונגרי כיוון את נשקו לרקתו של ר' דוד לייב. אך לאחר רגע הבחין באחיו של דוד לייב שמתקרב למקום. הוא הוריד את הנשק ואמר "אחיך עוד ינקום את דמך…" משום מה נכנס מורך בלבו. ואז… נתכו המהלומות מכל עבר – בקת הרובה, בידיים, במגפיים. ראשו של ר' דוד לייב עף בין מהלומה למהלומה, החייל ציפה שהבחור יבין מהר את משמעות המכות ויצא לדרך לעבודה, אך דוד לייב נשאר על עמדו. זעמו של הגוי גבר, הוא הגביה את ידו להכות שוב, "ואז", מספר אחיו ר' מאיר שוורץ, "אמר אחי דוד לייב בקול 'אני הולך', והחל ללכת. החיל פקד 'מהר, צא למקום העבודה רגלי, וקח את המעדר לעבוד בו'. הפנים שהתנפחו לא העיבו על מוחו הוא הרהר 'איך אשא על כתפי את המעדר? שבת היום', ומיד צעק שוב: 'לא, לא'. החייל היה המום מתעוזתו של הבחור, הוא ניצת שנית והחל משתולל. השבת עמדה מנגד ובכתה בכי של שמחה: 'כל מקדש שביעי כראוי לו שכרו הרבה מאוד…'. 'לא! לא! שבת', גנח דוד לייב מהמכות. החייל הכה ברגליים ובבטן, הוא בעט בו באכזריות. דוד לייב חש חולשה, וכאבים ניסרו את ראשו הקטן. הוא ניסה להגביה קולו, אך לא יכול. 'אקח, אין ברירה זהו פיקוח נפש!' דוד לייב הגביה את המעדר על כתפו הסוררת ונעמד, היה לו קשה לצעוד עם המשא האסור על הכתף. הסעיף ב"שלחן ערוך" ריצד מול עיניו האדומות: 'כל היוצא בדבר, שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש, והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר, חייב', וגם ה"מגן אברהם" המפורסם היה שגור על לשונו 'דע דכל מקום שנאמר חייב, אם עשה במזיד חייב, ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת וכו' חייב חטאת', אוי, וה"מחצית השקל" כותב מה שכותב בדין חיוב סקילה. מה יהיה? כאב לו. השבת לפתה את יסוריו… אך דוד לייב נאלץ להתחיל לפסוע. והוא פסע… שלוש פסיעות, ונעצר. הוריד את המעדר על הקרקע, ושוב הגביה על הכתף עוד שלוש פסיעות, הוריד והגביה שוב. בכך רצה להינצל מאיסור תורה שהוא בד' אמות, אך לא ניצל מנחת זרועו של הגוי. הגוי לא הבין מדוע הוא מוריד ומעלה כל כמה פסיעות. פיו הקציף מכעס 'הקטן הזה יתעלל בי?!' הוא לקח שוט, והכה. ר' דוד לייב המשיך לפסוע. ולאחר שלוש פסיעות הוריד ומיד הגביה והמשיך. הגוי זעם. כל פעם שהמעדר ירד מהכתף, ירדה על גבו מהלומה נוספת".
השמש השבתית שלחה קרניה, ודמעות הציפו את עיני הבחור, העצים לא הסתירו אותן. דמעותיו נראו היטב, האדמה ספגה אותן, והשבת התהדרה בהן. מפעם לפעם נשמעו נאקותיו של דוד לייב, בוגר ישיבה סערדהעלי, ונבלעו שוב בין העצים. אוי! אוי! הגוי נח מפעם לפעם, אך ר' דוד לייב לא ריחם על החייל והמשיך להוריד את המעדר כל שלוש פסיעות, הגוי לעומתו החליט להתאמץ ולהכות בו שוב ושוב. עד כמה שהצליח אחיו של ר' דוד לייב להביט ממרחק, הוא ראה כי דוד לייב עדיין מוריד, על אף שכל פעם הוא מקבל מלקות.
הם הגיעו למקום העבודה. הגוי נתן לו לנוח על הקרקע וללקק את פצעיו, מסרו לחיילים הגרמנים האחראים על העבודה. העבודה שבה שילבוהו לא הייתה כרוכה בחילול שבת דאורייתא.
כששבו מהעבודה כבר הייתה השבת מאחור, הערב פרש כנפיו להבדיל בין קודש לחול. העצמות כאבו, העור צרב בכל חלקי גופו של דוד לייב, הוא נכנס לצריף, התיישב על רצפת הקש, וגופו המיוסר רטט מכאב, אותם כאבים ליווהו עד סוף ימיו, והם גם ילוו אותו אחר כך, אבל קדושת השבת לא חוללה!
(מערכת הספר, בחוזק יד: "פרקי גבורה מחייו של חסיד", מכון "דעת תורה", ירושלים תשס"ב, עמ' 18–22)
