ישיבה באושוויץ

בשעה שהריצו הנאצים את שארית יהדות הונגריה אל קרונות הגירוש אסור היה לקחת לדרך אף פיסת נייר. אך איסור זה לא עמד בדרכם של כמה בני תורה, לעטוף ולכרוך את גופם בדפים בודדים של ספרי קודש.

בדרכם האחרונה החליטו אותם בני תורה אמיצים לפתוח "ישיבה" באושוויץ. ארון הספרים הכיל דפים בודדים תלושים מגמרות ומספרים תורניים אחרים, גווילין של שברי לוחות. "אוצר הספרים" כינס בתוכו אוצר של ממש, אבנים יקרי ערך, אבני דרך, אשר הזהירו והבריקו כמרגליות נוצצות, את נפשותיהם העשוקות עד לשעות האחרונות.

* * *

22 בני ישיבות החליטו ביניהם כי בכל רגע פנוי, בכל הזדמנות שתיווצר, יהגו יחד בתורה ואף יחדשו חידושי תורה, מתחת לאפם של הקלגסים. אמרו ועשו. תיכף בבואם מן קרונות המוות החביאו את גווילי הקודש מכל משמר, ועם רוחו עברו את השעות הקשות, את ההתרוצצות על פני המחנה ואיסוף גוויות אחיהם השרופים.

שעות של לימוד רצוף, בדיבוק חברים, אספו תלמידי "ישיבת אושוויץ" למכביר. שעות של לא יום ולא לילה, שעות מאוכלסות ברעב וכפן, לילות ללא שינה, כשעל מפתן הדלת עומד מלאכו של המוות בכבודו ועצמו, וחיוך אכזרי שפוך בין עיניו הרבות.

והם לעגו למוות. במין דווקא יהודי קשה עורף, עמדו על שלהם, לא נתנו את גוום למרמס, נשארו "בני תורה" אמיתיים עד לשעות המרות שעמדו עליהם. כן, קשה להבין איך וכיצד. אבל הם חידשו חידושי תורה נפלאים, פירושים מבריקים ממוחותיהם העילויים, יצירות מופת.

מלתעות המוות לפתו אותם, לא נתנו להם מנוח. מתוך 22 תלמידים ירד מספרם למספר 18 ואחר כך 15, אך הם יכלו לו. אחריהם נשאר שם הזיק האחרון, אבני דרך למיליונים שנעלמו בין ענני העשן, אבן הפינה שהניחו לישיבה, נשאר ולא נשבר, נצח ישראל לא ישבר.

אחד מהם, הרב אברהם מאיר יזראל, הרב מהוניאד, החליט שאסור שחידושי התורה שעלו בין גאיות ומדרוני המוות יתגלגלו לבהלה. בכוחות נפש מסעירים אסף את טובי החידושים מ"ישיבת אושוויץ" והעלם על הכתב.

על איזה נייר כתב את חידושי התורה? בנייר שאסף בסיכון נפש, בעיפרון שרכש תמורת כמה מנות אוכל… מחיר החידושים שנכתבו עלה לכמה ימי רעב משובחים בפריון תורני. שקי מלט ששימשו בעבר לחפירות ההגנה, הפכו בין לילה לספרי קודש, מלאים בחידושי תורה מצילו של טירוף המוות. "ישיבה באושוויץ", איזה צירוף מילים מסעיר. מוזר ולא הגיוני, בלתי אפשרי. ישיבה על סף התהום, נחצבה ממעמקי הגיהינום הלוהט, על סף כף הקלע.

ישיבה שהובטחה כי לא תמוש מתוך זרעו, לימוד תורה מתוך סילודין, בערגה וכמיהה שגם קלגסי המוות ושליחיו נאלמו דום מולו. גוף שרוף ידיים אכולות, עצמות גרוסות ושבורות, אך המוח הפורה מוסיף לפעפע בחידושי תורה פוריים. כי לא תשכח מפי זרעו.

הרב אריה גפן, "יתד נאמן", מוסף שבת קודש