חנה נולדה בבריסל שבלגיה והייתה בת עשר בפרוץ המלחמה. עם התדרדרות במצב היהודים בעיר בתקופת הכיבוש הנאצי נמסרה חנה לאישה נוכרייה. את הפרידה מאבא ומאמא נשאה בליבה, ודבריהם הדהדו באוזניה:
"'יש לי כבר את כל הסכום!' אמרה אימא לאבא בשמחה, כאילו היא מבשרת לו בשורה טובה. ומיד אחר כך היא פרצה בבכי נורא… אבא, במקום להרגיע אותה, בכה יחד איתה… אבא הגדול והחזק שלנו? אף פעם לא ראיתי אותו בוכה. והיום הוא בכה מאד…
הוא חיבק אותי בחזקה ואמר בקול רועד: 'חנה'לה שלי, את תחיי! את תמשיכי! את תזכרי אותנו, חנה'לה שלי, את בת ישראל. אל תשכחי – את יהודיה!"…
[אימא] נטלה את ידי בידה והובילה אותי לכיוון הדלת. בפתח עמד אבא כמו בליל שבת אחרי הקידוש. אחר התכופף וחיבק אותי, והרגשתי שפניו רטובות.
פתאום התחלתי להבין, ואימה נוראה תקפה אותי: 'אני לא רוצה ללכת! אני רוצה להיות אתכם. אנחנו צריכים להיות כולנו ביחד!'
אבל אבא שחרר אותי מבין זרועותיו והוציא אותי בעדינות מבעד לפתח הבית…
ירדנו במדרגות, צעדתי קדימה, וליבי נשאר מאחור, עם אבא שעדיין עמד בפתח ובכה".
(מאחורי החומות, מרים כהן, 2002)
חנה לא נותרה בבית שאליו הביאו אותה הוריה. תוך זמן קצר מסרה האישה הבלגית את הילדה למנזר. חייה של חנה בזהות נוצרית היו קשים מנשוא. בתום המלחמה, השתחררה חנה מן המנזר לאחר מאמץ כביר שעשה קרוב משפחתה שהתחזה ל"סבא" כדי שיהיה רשאי להוציאה. הוריה ואחיה נספו. בודדה עלתה ארצה, ואחרי שנים מספר נישאה והקימה משפחה. לימים העלתה את זיכרונותיה בספר "מאחורי החומות".
