ביום שישי, 1 בספטמבר 39, י"ז באלול תרצ"ט, בשש בבוקר נשמעה אזעקה בעיר. בתחילה לא ידעו התושבים האם זה ניסוי צופרים ואזעקת שווא, או אזעקת אמת ופרצה המלחמה. זה היה סוף החופש הגדול, וחלק גדול מהילדים טרם שבו מהנופש. באותו יום עמדנו להתחיל את הלימודים בבית הספר. הכל נגדע. החיים נעצרו. מלחמה..
מטוסים גרמניים חלפו בהמוניהם מעל העיר. חוסר הידיעה של התושבים היה כה רב. עד שהיו שחשבו שצבא פולין הזניק את להק מטוסיו לאוויר. והמטוסים שאנו רואים הם מטוסנו – מטוסי צבא פולין.
מליוני ו פליטים נסו על נפשם ממערב פולין מזרחה, ובמשך השבוע הראשון של תחילת המלחמה עברו דרך עירנו מליוני פליטים. בין הפליטים בלטו כמובן יהודים, אך גם פולנים המתנגדים לנאציזם נסו מזרחה מחשש לחייהם. אנשים נמלטו בכל דרך אפשרית. האוטובוסים והעגלות היו עמוסים לעייפה בפליטים מפוחדים, ויש שבלית ברירה עשו את הדרך הארוכה ברגל. כיוון הנסיעה היה לעבר ערי מזרח פולין הרחוקות משדה המלחמה וסמוכות לרוסיה. משם קיוו הפליטים, יוכלו להבריח את הגבול ולהימלט לרוסיה. טרנוב עמדה על אם הדרך, ודרכה עברו רוב הפליטים מזרחה.
בעיצומו של יום שבת קודש נסעו בשדרה המרכזית אוטובוסים אחדים מלאים ביהודים דתיים. הבנו שכעת זה מצב של פקוח נפשות ממש..
הסתכלתי על הפליטים הנמלטים על נפשם, ולא ידעתי אם לרחם עליהם או שמא הם במצב טוב ממני. שהרי הם בורחים מזרח ואני נותר מאחור. לנגד עיניי נגלו מחזות שבמצבים אחרים אולי היו מעלים חיוך, אך לא במצב טרגי שכזה.. באחד הימים ראיתי שני פליטים צעירים מובילים עגלת תינוק לכיוון מזרח. לתדהמתי גיליתי שבתוך העגלה אין תינוק. הסבתא שלהם ישבה שם….
מהחדשות שקראנו בעיתונים הבנו שהמצב לא טוב, והגרמנים מתקדמים בצעדי ענק גם לכיוונינו. גם מתושבי טרנוב יש שנסו על נפשם ועזבו את העיר, אולם רוב היהודים נותרו במקום, וביניהם אף משפחתינו.
(תפילת אם – ר' נתן גינצברג – טרנוב)
