…כשראינו את אברהם הירש בגיטו לודז' אחרי פסח 1940, השתוממנו כולנו, צעיר בגיל שלושים בעל זקנקן ופיאות, בזמן שאפילו יהודים זקנים לא נראו כמעט בזקן ופיאות מתוך פחד… שכנים ניסו לקחת דברים עמו, שאסור להסתכן בזמן כזה, ושאין זה מן הדברים שהם בייהרג ואל יעבור. על כך ענה, שבשבועות יש לו יום הזיכרון אחרי אביו. הוא בעל תפילה ויש כבר מסורת בידו לקרוא "אקדמות" לפני הציבור ואין הוא מתאר כיצד יוכל לגשת אל העמוד לומר קדיש ולקרוא אקדמות בלא זקן ופיאות !…
הגיע חג השבועות. כבר ננעלו השערים הגיעה שעת עוצר לילה, התחילו להתאסף בפינת עליית הגג, שבה התקין אברהם הירש בית תפילה קטן. הופתענו כולנו למראה – כמה יפה קישט בירק ובענפים לכבוד שבועות, הוא עמד כבר לפני העמוד בפנים מאירות, הזקנקן והפיאות מסורקים, והוא גוער בבאים למראה הדאגה הרובצת על פני כולם – יהודים, היו שמחים, היום מתן תורה – עודד את כולנו.
בשחרית כשאברהם הירש התחיל לקרוא בהתלהבות גדולה בקולו הערב אקדמות עלתה התלהבות גם בנפשנו… כשסיים אברהם הירש את התפילה אמר קדיש יתום, העמיד על השולחן עוגה משעורים קלויים וקצת יין צימוקים, ואמר: יהודים נשתה "לחיים", ומיד התחיל לשיר "אני מאמין בביאת המשיח". בה בשעה שכחנו כולנו לרגע קט את המציאות המרה.
אחרי שנתיים נפגשנו ושמעתי מפיו שוב פעם "אקדמות", אך בנסיבות מעציבות. וכך היה הדבר: כששלחו אותנו הנותרים בחיים בקיץ 1942 אחרי מגיפת הטיפוס במחנה שלנו בחזרה לעבודה אל מנהל העבודה האכזרי סטלמן, שהיה מאיץ בנו לעבודה במקלו העבה.
בשעת ההפסקה כשחילקו לנו את מנת המרק המימי הזעומה, ניגש אחד ואמר: "יהודים, שכחתם מה היום! היום שבועות, זמן מתן תורתנו, התקרבו זה אל זה ובשעת מנוחה נתפלל ונקרא אקדמות". אני מתבונן בדובר, האמנם אברהם הירש הוא זה? מצומק, בלי זקן ופיאות, כאילו הונמכה גם קומתו, שחוח וראשו חבוט ממקלו של סטלמן, הרי זה צל מאברהם הירש העליז של אז. אולם כששלף מכיסו סידור קרוע והתחיל להתפלל, הכרתי את קולו של אברהם הירש, ובייחוד כשהתחיל קורא "אקדמות" כאילו גבהה קומתו. עיניו התחילו מבריקות ופניו לבשו צורת חיים של אדם. הוא הוא אברהם הירש לשעבר מגיטו לודז'.
הייתה זו תמונה שלא אשכחנה לעולם. מצד אחד הדחפורים הגדולים, הקרונות עם הקטרים שהיו מובילים את האדמה שהעמסנו עליהם… באמצע קבוצת צעירים יהודיים רצוצים שנראו כולם כזקנים, קרועים ומזוהמים, ובתוכנו באמצע אברהם הירש קורא בדביקות רבה בקול ערב כל כך, אם גם בלחש "אקדמות". הכול מסביב עומדים כאילו מהופנטים, אפילו אלה שלא הבינו מילה, לא התפללו מעולם ולא ביקרו מעולם בבית כנסת. דומים היינו שאנו מרחפים במרומים, מתעלמים מהמצב האיום שבו אנו חיים עתה ומהמחיר שעתיד אולי להיות עוד יותר גבוה. עומדים אנו ומקשיבים לשירי השבח לאלוקים, לתורה, היוצאים בקסם רב מפיו של אברהם הירש. שכחנו אפילו את הרעב האיום שלא הרפה מאתנו אף לרגע, ואת הדאגה המתמידה שמא תפחת פרוסת הלחם… עד מהרה עורר אותנו סטלמן מחלומנו כשניגש אלינו והתחיל להמטיר עלינו מכות באלה הכבדה שלו: "לעבודה, נרפים שכמותכם!".
לאחר כמה חודשים ראיתי שוב את אברהם הירש במצב עגום ביותר, הוא החל להצטמק ומיום ליום נעשה קטן יותר. רק הסידור לא מש מידו. כיצד יכול היה להסתירו במשך כל אותם החיפושים שערכו הגרמנים אצלנו אף היא חידה. וכן האמונה בעתיד טוב. שכן ככל שנחלש יותר גברה אצלו האמונה שיהיה טוב, מוכרח להיות טוב.
(שמעון קופר, "הצופה", ה' בסיוון תשכ"ח – בתוך הספר אני מאמין)
