בדרך לאושוויץ, פולין, שבועות תש"ד
הרכבת זזה, חוצה את הרי הקרפטים בדרכה לפולין. קול עולה לפתע מבין היהודים: "הנכם יודעים איזה יום היום?", יודעים ועוד איך. שיחה חרישית מצמררת עוברת בין היושבים בקרון, ערב חג השבועות היום, ליל חג מתן תורה בפתח, עוד מעט ושעת השקיעה מגיעה. יהודים יקרים יושבים כאן, אין אלה "יושבי קרנות" חלילה. באמצע הקרון יושב רבי אברהם מאיר ברון, יהודי צדיק, ושפתותיו אינן פוסקות מלמלמל דברי תורה ותפילה, ופרקי תהילים. ר' אברהם מאיר – הלא הוא זה שהיה משכים מדי בוקר ומקדים לבא לבית הכנסת, קיץ וחורף, לפני כולם. כעת עודד את כולנו "הקיצו נרדמים, חג השבועות היום, ישועת ה' כהרף עין, עוד יום שלם לפנינו. גם מחר חג, יום טוב שני של גלויות, הכל יכול עוד לקרות, עוד נקום לבוקר יפה". בינתים הקטר שועט קדימה אל היעד. נוסעים ללא הרף זה יומיים ברציפות, אחרים ממלמלים פרקים מתפילת החג, אחרים שוכבים שרועים על רצפת הקרון מהורהרים, אין מקום ליישור איברים או מקום למדרך כף רגל. קול עולה פתאום בקרון ומשבית את הדומיה. ר' אברהם מאיר שלנו, מחזיק במחזור של שבועות ומשמיע בקול את הפיוט הידוע "אקדמות מילין ושריות שותא" שחובר ע"י אחד הקדמונים, במיוחד לחג מתן תורה, הוא משמיעו במנגינה המסורתית – כשזמזום חרישי מלווה אותו.
יהושע דנציגר, "אחד מעיר"
