גטו וורשה, פולין, חנוכה, בימי הזעם
הדלקת נרות בגטו הייתה סכנה-של-ממש, שלא לדבר על נרות בחלון הבית בחשכת-הליל. מי שהעז להפר את הוראות האפלה המוחלטות, מיד הוצא להורג באשמת איתות ועזרה לאויב.
הייתה זו מסירות-נפש מאין-כמוה של ר' מאיר, שהחליט על אף הכל, להעלות את שלהבת נר-המצווה בחלונו הצופה אל רחוב הגטו, השורץ משמרות נאציים.
ידוע היה בחיבתו להדלקת נרות של מצווה. בימים כתיקונם מהדר היה במצווה זו, והיה שולחנו הערוך בשבת מופץ באור-יקרות. אבל בגטו, מאין ישיג נרות??
זהו סיפורו של ר' מאיר. חודש ימים לפני חנוכה אסף ר' מאיר בכל מיני דרכים מעט נרות כדי שיוכל לקיים מצוות "נר חנוכה".
בהגיע ליל חנוכה אפוף היה בהתלהבות של מצווה, העמיד את חנוכייתו על-יד החלון, בירך בהתרגשות את הברכות, הדליק את הנר, ומתוך שמחה החל לזמר – "מעוז צור"…
מרוב התרגשות הקודש, שכח לגמרי את הגטו ואת הרשעים הסובבים ברחובותיו.
לפתע, באפילות הגטו, הרגישו משמרות השוטרים באור קלוש הבוקע מחלון אחד הבתים בתוככי הגטו "היהודים מאותתים למטוסי אויב" – הזדעקו הרשעים והזעיקו את ה"גסטאפו".
חיות ה"גסטאפו" הקיפו את הבית ועלו לחדר המואר. משנכנסו לבית מצאוהו לר' מאיר יושב על-יד המנורה ומפזם מזמורי שיר, בלי שהרגיש כלל במתרחש.
הרשעים השתוללו מזעם, ניפצו את המנורה, ואת כלי הבית שברו לרסיסים תפסו את ר' מאיר והשליכוהו למגרש הגדול בגטו, שם עינוהו עד מוות, כאשר ר' מאיר ממשיך לפזם לו חרוזי "מעוז צור… נקום נקמת דם עבדיך… ואין קץ לימי הרעה."
מפעם לפעם גבר קולו עד שנשתתק.
"עולם החסידות", כסלו תשנ"ו
