דוד שלי אח של אמא שלי, היה גר בדאב אוצו 34 (רחוב) לפני המלחמה. בואי נלך לשם. אולי הם נשארו בחיים והם יוכלו לארח אותנו ולעזור לנו, אמרתי לחברתי מגדה זינגר שהתלוותה אלי. צעדנו ברחובות בודפשט, כל בית שני היה הרוס מההפצצות של בעלות הברית או של הרוסים. בכל מקום היו תילי חרבות וערמות עפר ופסולת, הכבישים היו הרוסים והמדרכות מנותצות, אבל למרבה הפלא הבית בדאב אוצו 34 עמד על תילו שלם, ללא פגע.
עמדתי ברחוב, הבטתי על הבית והיססתי לרגע לפני שעליתי ודפקתי בדלת, חוששת מאכזבה… לבסוף אזרתי עוז. עליתי במדרגות עם מגדה כשאנחנו מחזקות זו את זו בתקווה… אולי לא נתאכזב…נקשנו בדלת שלמרבה הפלא נפתחה לפנינו על ידי הדוד שלי- מיקשו באצ'י ובעצמו.
חני!!! הוא זיהה אותי למרות רזוני ושערי שרק התחיל לצמוח. "פירי"! הוא קרא לאשתו בהתרגשות, "בואי תראי את איזו אורחת הגיעה לכאן!
פירי נייני קיבלה אותי בחיבוק חם ובדמעות של התרגשות, מהולות בדמעות צער, כי יחד איתי הם קיבלו את הבשורה על מותם של אלה שלא חזרו אתנו…
חברתי מגדה הלכה לדרכה יחד עם הקבוצה שנדדה אתנו עד בודפשט. אני נשארתי בבית בדאב אוצו עד אחרי חג הפסח.
לפני החג הלכתי למשרדי הג'וינט. עבדה שם אישה בשם סידי פלדמן. היא דאגה לי לבגדים חדשים ולנעליים חדשות. סידי גם השיגה לנו מצות לחג הפסח.
היתה לי ככר לחם יבשה כמו עץ ישן, שאותה סחבתי איתי לאורך נתיב הנדודים שלי הביתה.
הכיכר הייתה כל כך יבשה ומצומקת, אבל היא בכל זאת הייתה לחם, ובעיני היה לה ערך רב. אלו היו זמנים שלא היה בטחון בשום דבר. בעומק ליבי לא האמנתי שהסיוט נגמר, לא הייתי בטוחה שהמלחמה הנוראה מאחורינו, לא הייתי מוגנת מהפחד שהגרמנים ישובו לשלוט עלינו. בתוך תוכי חששתי שבאחד הימים שוב יחזרו הגירושים הרעב והנדודים. לא הייתי מוכנה להיפרד מכיכר הלחם שלי-היא הייתה מעין "תעודת ביטוח", "פת בסלו" במובן הכי פשוט של הביטוי.
אבל פסח עמד בפתח , ופירי ניני הסבירה לי שלפי ההלכה אין שום היתר שיאפשר לי להחזיק את הכיכר ברשותי בימי החג. בלית ברירה , ובלב כבד יצאתי לרחוב ו… תאמינו או לא, אבל את כיכר הלחם הישנה והיבשה הזו , שבקושי היתה ראויה למאכל אדם , הצלחתי למכור לאחד הגויים תמורת כמה פנגו.
עץ התפוחים – ספורה של חנה גלנדואר, ניצולת שואה
