"על אלה אני בוכִיָה"

ה' באב תשפ"ה

מאת: יעקב רוזנפלד

זו עדותו של ילד יהודי בודד בעולמו. זיכרון חד כתער ומר כלענה. מיכאל היה שמו של האיש, והזיכרון הזה לא עזב אותו עד יומו האחרון.

ולמה החלטתי להביא את העדות הזו דווקא עכשיו? שתי סיבות לדבר. כעת אנו בימי בין המצרים, ואין מה שמשקף את חורבן עם ישראל ובית המקדש יותר מסיפור מעין זה. בית יהודי הוא מקדש, הילדים הרכים הם הכרובים וכלי הקודש, והסיפור על משפחה יהודית גדולה וענפה, חסידית וטהורה, שנשאר ממנה נצר אחד בלבד ובליבו זיכרון כה רחוק ועצוב, הוא סיפור החורבן של עם ישראל כולו. אבל יש עוד סיבה.

במאמר האחרון שלנו באכסנייה זו ("רקיע דומה לכיסא הכבוד", גנזך קידוש השם, 22.07.2025) סופר על ציצית שניצול השואה הביא עימו מהגולה הדוויה. במו ידיו יצר את הציצית הזו, שצבעיה הססגוניים כה ביטאו את צבעם של הרקיע ושל השקיעה לפנות ערב – כתום אדמדם.

דבר זה החזיר אותנו לדמותו של אחד מגדולי האדמו"רים בפולין, שמהווה מיתוס, אגדה קסומה ונוראת הוד, לעמידה איתנה של קדושה ומסירות נפש בימי השואה, ואומנם כבר כתבנו עליו כמה פעמים, אבל עדיין לא מספיק.

הרבי הקדוש מראדזין זצוק"ל הי"ד,[1] שהיה גדול מפיצי מצוות התכלת בשנים שלפני השואה.

האדמו"ר רבי שמואל שלמה מראדזין הי"ד

וכאשר תיכף לאחר מאמר שלם על ציצית וכיסא הכבוד מוצאים עדות נדירה וכה מרגשת על צדיק יסוד עולם זה בימי השואה האיומה, מחפשים דף ועט, כותבים ברטט וברגשי קודש ומפרסמים לעם ישראל.

הינה העדות, ככתבה וכלשונה:

מיכאל:

…גרנו בכפר קולאצ'ה על יד ולודבה. ביתנו עמד בהצטלבות הדרכים פרצ'ב-לובלין-ולודבה, והנה פעם, בחורף שנת 1941, בחצות הלילה שמענו קולות ונקישות חזקות בדלת ומישהו אמר:

"יענקל, פתח, אנא, תן לנו להיכנס… באנו בדבר חשוב מאוד".

מובן שזה הפתיע את כולנו, אולם אבי הכיר מיד את קולו של המדבר ופתח את הדלת, והנה עמדו בפניו כמה מנכבדי העיר ולודבה, חסידי האדמו"ר מראדזין. זוכרני את השמות: וויצמן ומנדל. הם פנו לאבי בבקשה:

"אנא ר' יענקל. תארח את הרבי, שינוח בביתך. זכות גדולה היא לך"…

הם סיפרו איך הצליחו להבריח את הרבי מראדזין ועכשיו נאלצו לחכות לקבלת רשות כניסה לוולודבה,[2] ובינתיים הרבי זקוק למנוחה.

אמי, מרת פייגה, מבית וינוגרד, קמה מיד ממיטתה, הדליקה את התנור, הרתיחה מים בקומקום והתכוננה לקבל את פניו של הרבי.

באותה שעה דומה היה עליה כאילו ימי נעוריה חוזרים אליה. בזריזות גדולה הכינה את הכיבוד לרבי וחסידיו.

ותוך כדי השיחה של החסידים עם אבי, נשמעו קולות וצעדים לעבר ביתנו והחסידים הסבירו:

"הרבי מגיע"!

הדלת נפתחה לרווחה והרבי נכנס מוקף קבוצת חסידים, אנשי מעשה. לפי ארשת פניהם ושיחותיהם השמורות בזיכרוני הרגשתי את הרצינות שבמצב.

פניו של הרבי היו עטופות בתחבושת לבנה, בה התכוון להסוות את זקנו מפחד מפני הגרמנים שהיו גוזזים את זקניהם של היהודים שנתקלו בדרכם.

נער הייתי, אולם רבות כבר שמעתי על גדולתו של הרבי, שמאהבתו את ישראל מוסר נפשו עליהם, אפילו על הפשוט שבישראל, וראיתיהו עכשיו שקוע במחשבות ורוח קדושה נסוכה על פניו שהיו מלאי הבעה ואצילות נפשית.

נתאנח הרבי אנחה שוברת לב, קם על רגליו והתחיל להשמיע פרקי תהלים, וכל החסידים שהיו בביתנו הצטרפו לתפילת הרבי.

קול התפילה באותו שעה אחרי חצות הלילה עדין הומה באוזני עד היום.

ימים מרובים ובמצוקת נפש מרובה נשאתי בלבי את התמונה ואת קולות המתפללים, את ההתלהבות ואת חרדת הקודש שאחזה בכל המתפללים. דמעות זלגו מעיניהם והרטיבו את הדרת זקניהם של החסידים.

בית הכנסת בעיירה וולדובה, פולין

מיד לאחר התפילה הגיעה משלחת נוספת של חסידי הרבי והם מסרו שגמרו את המשא ומתן עם אנשי הגסטפו וקבלו עבור הרבי רשות כניסה לעיר ולודבה.

זכורני יפה הלך הרוח באותו לילה, כיצד החסידים התחילו להיפרד מהורי ואבי קיבל את ברכתו מן הרבי, ואילו אמי התיפחה מבכי. הרבי הבין את המתרחש בלבה ופנה אליה בהאי לישנא:

"מרת פייגה, אני מבין היטיב את רגשותיך. אנא, הירגעי ותאמרי את משאלת לבך".

אמי נרגעה לרגע קט ודבריה התפרצו משפתותיה הנעות בלחש מחמת המיית לבה:

"רבי הקדוש, הרי ידוע איך המרצחים מתעללים בשארית היהודים ומי יודע איזה גורל צפוי לכולנו…

הולדתי וגדלתי תשעה ילדים, חמישה בנים וארבע בנות, והם עכשיו מגיל ארבע עד עשרים…

אנא, רבי, תן לי את ברכתך שלפחות אחד יישאר בחיים להגיד קדיש אחרי מותנו"…

שתיקת אימים נשתררה בחדר. המון רחמים רבים עיטרו את הנפשות הנוגות,

ונדמה לי שכבשו את אנחותיהם בלבם והצטופפו כולם לשמוע ברכת הרבי, ושפתיו מלמלו בלחש את הברכה.

הרבי וחסידיו עזבו את ביתנו וראיתי דרך החלון שיירת מזחלות רתומות לסוסים פותחים בדהרה לכיוון ולודבה.

סופו המר והטרגי של הרבי מראדזין ידוע לכל בית ישראל. הגרמנים התעללו בו ורצחוהו.

משפחתי עברה לגור באדמפול ושם נרצחו ב-13 בספטמבר 1943, הוריי ושבעת אחיי ואחיותיי נספו,

ואני ה"קדיש" נשארתי בחיים.

ארץ, ארץ, אל תכסי נחלי דמינו!

מקור העדות: "זכור" טז.

---

[1] רבי שמואל שלמה ליינר (י"ח בשבט תרס"ט, 9 בפברואר 1909 – סיוון תש"ב, מאי 1942), מגדולי אדמו"רי פולין. שבועיים לפני פרוץ המלחמה סגר את ישיבתו ושלח את התלמידים לבתיהם, מחשש לגורלם. חדרי הישיבה שימשו מקלט לפליטים. בשלב מסוים נמלט לוולודבה, בה פעל לשכנע שהגרמנים אינם שולחים את היהודים לעבודה, אלא להשמדה. תקף את היודנרט על שיתוף הפעולה עם הגרמנים והתנגד למסירת שמות של יהודים לגרמנים. קרא ליהודים לברוח ליערות ולהילחם בנאצים. ביקש שיצטרפו אליו 50 אנשים לפלוגה שתשרוף את הגטו ותברח ליער, אך לא נענה. חסידיו ניסו להצילו ושלחו אליו כספים למטרת מילוט, אך הוא לא הסכים לעזוב את ולודבה והשתמש בכספים לקבורת יהודים שנזרקו מקרונות הרכבות בדרך למחנות המוות. ויקיפדיה.

[2] עיר נפה במחוז לובלין. בין מלחמות העולם ישבו בוולודבה כ-6,500 יהודים – כשני שלישים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, בעיקר מחייטות וסנדלרות, והיו בהם גם בעלי בתי חרושת ובתי דפוס ובעלי חוות חקלאיות סמוך לעיר. בוולודבה פעלו שני בנקים יהודיים, קופת גמ"ח וסניף של טא"ז.

בעיר פעלו מפלגות ציוניות, הבונד ואגודת ישראל, שרוב תומכיה בעיר היו חסידי גור. המפלגות הפעילו בעיר תנועות נוער, ספריות ואיגודי ספורט מטעמן. בעיר פעלו גם סניף של רשת החינוך אורט, בית ספר יסודי עברי של רשת "תרבות" ושני בתי ספר של אגודת ישראל.

הגרמנים כבשו את ולודבה ב-18 בספטמבר 1939. צעירים רבים נמלטו מזרחה, אל מעבר לנהר בוג (Bug). היהודים הופרדו משאר תושבי העיר, וכעבור שבועות מעטים נצטוו לשאת סרט זרוע לבן ועליו האות J – שהוחלף אחר כך במגן דוד צהוב על הבגד. הוטלו עליהם הגבלות תנועה, והם חויבו בתשלום כופר גבוה.

עד תחילת 1940 הוחרמו כל בתי העסק של היהודים. ב-29 באפריל 1940 הוקם בוולודבה יודנרט של 12 חברים בראשותו של י' זומר (Sommer). כמו כן הוקם שירות סדר יהודי של 60 איש. היודנרט נדרש לגייס יהודים לעבודות כפייה.

ב-17 בינואר 1941 הועברו יהודי ולודבה לגטו, והיודנרט פתח בו מטבח ציבורי ובית יתומים. ולודבה נקבעה מרכז אזורי ליהודי הסביבה, ולגטו שלה הובאו יהודים מכפרים ועיירות בסביבה.

במרס 1941 הובאו לגטו 1,014 מגורשים מרחבי פולין ופרצו בו מגפות קטלניות. בראשית 1942 נשלחו 40 צעירים מוולודבה, עם עוד צעירים יהודים מעיירות בסביבה, לעבודה בבניית מחנה ההשמדה סוביבור.

במרס-אפריל 1942 הובאו לגטו ולודבה 800 יהודים ממייליצה (Mielica) ו-1,000 מגורשים מווינה.

האקציה הראשונה בוולודבה הייתה ב-23 וב-24 במאי 1942. שוטרים אוקראינים, אנשי ס"ס ופלוגת ז'נדרמים גרמנים גירשו בעזרתם של שוטרים יהודים כ-1,300 מיהודי הגטו ברכבות משא לסוביבור. ראשונים גורשו הפליטים מווינה, ילדי בית היתומים, החולים, הנכים והעניים. עשרות יהודים נרצחו במקום.

לאחר האקציה הובאו לוולודבה יהודים משיידלישצ'ה (Siedliszcze) וממקומות אחרים.

ב-25-24 באוקטובר וב-7-6 בנובמבר 1942 גורשו לסוביבור 5,400 היהודים שנשארו בגטו ולודבה, מקומיים ופליטים גם יחד. לפני האקציות ובמהלכן הצליחו כמה יהודים – יחידים ומשפחות – להסתתר או לברוח ליערות.

לאחר האקציה של נובמבר הכריז וילהלם קריגר (Wilhelm Krueger), ראש הס"ס והמשטרה בגנרלגוברנמן, על הקמתו של גטו חוזר בוולודבה. כ-500 יהודים שנותרו באזור חזרו לגטו ועבדו במחנה העבודה בוולודבה.

בסוף אפריל 1943 חוסל גם הגטו החוזר, ויושביו גורשו לסוביבור. כמה מיהודי הגטו הצטרפו לפרטיזנים של ארגון המחתרת הפולני "ארמיה לודובה" שפעלו בסביבה. (האנציקלופדיה של הגטאות, יד ושם)