ליל הסדר האחרון של ר' יעקב

שנה שנה, בהתקרב חג הפסח וחגים אחרים, מתעוררים זיכרונות מימים שעברו וגעגועים עזים לחיים הטהורים שחלפו, ולאותם היהודים הישרים – יהודים בכל רמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם שלא הוצרכו להגדרה – שלא הניחו כמותם. בהתאסף כמה משרידי העיירה לדון בענייני הארגון של יוצאי העיירה והסביבה, מתרקם סיפור ישן-חדש על אחד מבני העלייה, או אדם פשוט אך ישר, כמאמר החכם: "כל שהוא פשוט אינו עקום".

וכך התחיל המספר : כשם שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, כך כל ישראל יש להם חלק לעולם הזה. אלא מה? יש נהנה מדברים מוחשיים שיש בהם ממש, ויש מדברים שהם לכאורה של מה בכך. ולא עוד אלא שלפעמים העני הנהנה מדברים של מה בכך, חלקו גדול יותר מזה שהון ועושר בביתו וצדקתו אינה עומדת לעד. יש חוטף עולם הזה ולמעשה אין לו ולא כלום, ויש שאין לו ולא כלום לכאורה, ולמעשה יש לו הכול. והדברים ידועים ועתיקים.

כלפי מי ומה הדברים אמורים? כלפי… כלפי… מוטב לא לקרוא בשם האמיתי כדי שלא לפגוע במי שיכול להיפגע. נקרא אפוא לגיבור סיפורנו בשם ר' יעקב התמים. "התמים" – הכוונה לא לגמרי כפי שבני אדם רגילים להבין מכינוי זה, כלומר אדם לא פיקח ביותר המתנהג בתמימות, אלא במובן האמיתי: איש תם. תמים במעשיו ובמידותיו, שיכול להיות גם חכם מחוכם.

וכבר שאל החוזה מלובלין את הרבי החכם המפורסם רבי נפתלי מרופשיץ זצ"ל: הרי כתוב בתורה "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" ולא "חכם תהיה"? ענה ר' נפתלי: צריך להיות חכם גדול כדי להיות תמים.

התם שלנו היה נחשב בין הבריות לסתם יהודי טוב, לא חכם ביותר, ברם אלה שהכירוהו מקרוב ידעו שמאחורי התמימות מסתתרת חוכמה עמוקה ושכל ישר להפליא. יכול שחוכמתו באה לו מתוך ניסיון רב בחיים, מתוך שהתהלך תמיד בין חסידים וחכמים והתאבק בעפר רגליהם, ויכול שתמימותו באה לו מתוך חוכמתו. בין כך ובין כך, היה יהודי זה יהודי נפלא שגם בדורות שלפנינו היה חידוש.

רואה היית לפניך יהודי נמוך קומה ורזה, שנשא בקושי רב את ראשו הגדול על צווארו הצר. שערות ראשו הלבינו קודם זמנן, לעומת זאת היה זקנו הארוך והמדובלל, שהגיע לו כמעט עד טבורו, חום כהה. העיניים הערניות קפצו מרוב חיות והפיצו קרני אהבה וחמלה לכל הנברא בצלם.

ר' יעקב כבש לבבות במבטו החם והלבבי ובצחוקו הקל שריחף תמיד על שפתיו. אילו בא זר לראות את ר' יעקב והפנים השמחות שלו, היה בטוח שאדם זה בוודאי עתיר נכסים הוא ובביתו לא חסר דבר. ולא היא; הוא היה עני מדוכא ובביתו שרר תוהו ובוהו. בנו יחידו היה פרא אדם, ובנותיו גם הן לא הלכו בדרכי אביהן. ורק האישה שהועיד לו ה' הייתה אף היא טובת לב ועדינת נפש. הזוג היה חי כפי שרגילים לומר: "כשתי יונים". הם העריצו זה את זה. הוא ראה בה חזות הכול, ובייחוד "אשה יראת ה' היא תתהלל", והיא – אין כר' יעקב שלה. והרי הדברים קל וחומר: אם אהבו את הזולת בכל ליבם ונפשם, כל שכן את עצמם ואת ילדיהם. והואיל ושררה ביניהם אהבה עזה, הקלו זו על זה את סבלם.

והסבל היה רב מדי. גם מהבנות, אבל ביותר סבלו מהבן. לא רק שלא היה ירא שמיים, אלא גם בזבזן גדול היה. פרוטה שנפלה לידו כאילו נפלה לים הגדול, וזללן היה מאין כמוהו. כאשר הכינה אימא ארוחת צהריים בשביל כל המשפחה בת חמש הנפשות, עליה היה להסתירה מבנה שלא יחסל הכול מבלי להשאיר אף שריד ופליט. נוסף למידה "טובה" זו, היה גם כעסן ורתחן גדול, ומספיקה הייתה סיבה פעוטה שבפעוטות שיהפוך את הבית כולו. פעם תבע כסף מהאם והיא לא נתנה לו, פשוט משום שלא היה לה; תקף אותו רוגז רב ושבר בידו הימנית כמה שמשות, ונחתכו ורידיו עד כדי סכנה ממש. ואם כל השבוע סבלו ממנו רק ההורים, בשבת שפך חמתו גם על זרים, שברחו ממנו כמפני אש. כבר בערב שבת אחרי הצהריים התחיל מחרחר ריב ומדנים, ורגיל היה לומר, ספק בהלצה ספק ברצינות: "הרפו ממני כי כבר תקפה אותי הרציחה של שבת" (די שבת רציחה).

ור' יעקב התמים? כלום התעצב בפרהסיה על הדבר הזה? לא ולא! וכך היה אומר: אילו חס ושלום לא היו לי בנים ולא היו משחירים את פניי, היה טוב? עכשיו שזכיתי לבן ואתעצב? וכי אפשר להיות כפוי טובה להקב"ה? וחוץ מזה, כך היה אומר בניגון ונעימה של גמרא: כסבורים אתם שהוא תוכו כברו? אומר אני לכם ששמואל שלי (כך שם בנו) הוא ממש אבן טובה, אלא מה? הוא קצת עצבני, אבל במשך הזמן הכול יסתדר והכול על מקומו יבוא בשלום.

ר' יעקב התמים קיבל הכול בשמחה, וכאשר שאלוהו ענה תמיד בשמחה: "תודה לאל!". תשאלו: הרי כל יהודי אומר כן? אינו דומה כל יהודי ליהודי שלנו. כל יהודי אומר כן, אבל התמים סובר כך. משוכנע הוא שהכול טוב. וכי אפשר אחרת? וכי אפשר לומר שהברכה של הרבי מבאיאן זצ"ל (זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן) לא נתקיימה? הרי כך בירכו הרבי: "השי"ת ייתן שפע, ברכה והצלחה ונחת מהילדים" וכו' וכו'. ואחר כך הרהר הרבי במקצת והוסיף: "כן, בסופו של דבר ייתן… ייתן…". וכי לא רואים כאן בחוש שהרבי ראה מה שהוא עדיין אינו רואה, אבל יראה? ובכן, ברוך השם, הכול טוב וישר.

הוא ידע להערים על הבעל-דבר, וכך היה אומר: הוא בא להשיאני שאחשוב על עצמי מקופח בידי ריבונו של עולם הואיל ואיני עשיר? ובכן, נשאלת השאלה: איזהו עשיר? הגביר פלוני ששותה כוס תה ושם בתוכו שלוש כפיות סוכר? ואני, מה אני עושה? היכן כתוב שכל הכוס צריכה להיות ממותקת? אני למשל, יש לי רק חצי כפית סוכר… "מעט". כאן היה מושך בזקנו הארוך וצחוק קל היה מרחף על שפתיו: אז מה אני עושה? אני שותה ארבע חמישיות הכוס בלי סוכר, וביתר – אני שם את הסוכר, והתה הוא מתוק מתוק! הרי כך אומרים הבריות: אם הסוף הוא טוב, הכול טוב! ובכלל, מהי התכלית של אכילה ושתייה? להיות אדם בריא כדי שיוכל לעבוד את השם, והלוואי שאעבוד כה את השם כמו שאני בריא…

לכאורה נראים דברים אלו כעין בדיחה יפה, ברם ר' יעקב התמים שלנו לא לבדיחות היה נתון ליבו; הוא היה כל כולו כובד ראש, וכך חשב וקיים באמת מה שאמר. פעמים, כאשר הייתה דעתו זחוחה עליו – וזה היה לרוב כאשר ישבו חסידי סדיגורה-באיאן וכל גזע רוז'ין ושתו "לחיים" ביום הזיכרון של אחד מגזע הקדושים – היה אומר: פלוני עשיר יש לו מאה אלף זהובים, וחסר לו למסכן עוד מאה אלף, כאמור: "יש לו מנה רוצה מאתיים". ברם, אני – אין לי כלום, ולא חסר לי כלום. או: פלוני יש לו הרבה וצריך הכול בשביל עצמו, ואילו אני יש לי מעט ואני מחלק את המעט הזה ביני ובין עני הזקוק לתמיכה. ודבר זה לא היה אומר מתוך גאווה אלא מתוך שמצא חובה להודות לא-ל על שזיכה אותו באשת חיל טובת לב שכמוהו, שמחה לתת לעני מפתה. ואומנם סיפרו נפלאות על מידת הצדקה והכנסת אורחים של התמים ואשתו. עני הגון שבא אליו, לא רק שהאכילו והשקהו, אלא נתן לו את מיטתו והוא עצמו שכב על האיצטבא.

תלמיד חכם מופלג לא היה, אבל היה ספוג כולו ריח תורה וחסידות. בהיותו בנעוריו "יושב" בבתי האדמו"רים לבית רוז'ין, ספג וקלט לתוכו יראת שמיים ומידות טובות וגם דברי חוכמה ופיקחות, ויותר מכול: למד את מידת אהבת ישראל. וראה פלא, היה אומר תמיד: צריך לכבד יותר מכול את האדם הפשוט, ואפילו נראה הוא חלילה כגס ביותר. וכך סיפר: פעם בא אל הרבי הזקן ר' דוד משה מטשורטקוב זצ"ל אדם גס ביותר שלא ידע אפילו לדבר אידיש. כאשר יצא מאצל הרבי, אמר המשב"ק לרבי, שדרכו היה ללמד זכות על כל אדם מישראל: וכי מה יש ללמד זכות על אדם כמו זה שיצא עכשיו? הרים הרבי את עיניו הקדושות למרום ואמר בניחותא: "נו, ער איז א באהאלטענער ייד" (נו, הוא יהודי נסתר)…

מידת השמחה של התמים הייתה למעלה מכל שאפשר להעלות על הדעת. ראשית כול, אדם שלא היה חסר לו לדעתו שום דבר – למה לא ישמח? נוסף לכך, רגיל היה לומר: כשם שאני אומר בכל יום ברכת "שלא עשני גוי", כך אני אומר – להבדיל בין קודש לקודש – "ברוך שלא עשני מתנגד". ועוד אמר: "מודה אני לפניך ה' אלוקיי ששמת חלקי מחסידי רוז'ין ולא שמת חלקי מחסידי…". כאן לא אמר את הסוף אלא העיף מבט רב משמעות, כאילו אמר: נו, מה יש כאן לומר, הרי יודעים אתם… בשעת חדווה, כשהיה קצת בגילופין, היה מוסיף: ועל הכול אני מודה לא-ל על האישה אשר נתן לי, שהיא תמיד "עזר" ולא "כנגדו".

ידוע ליודעים שהרבי ר' נפתלי מרופשיץ זצ"ל לא עבר עליו יום אחד בשנה שלא עשה משהו, או שוחח לפחות, בעניין סוכה. אמרו עליו צדיקי דורו שנשמתו הייתה חצובה ממצוות סוכה שבתורה. ואילו ר' יעקב התמים – אין אנו יודעים נסתרות ולא נהירין לנו שבילי הרקיע – מסתבר שנשמתו הייתה חצובה ממצוות חג הפסח. הוא התכונן כל השנה לחג החירות. פשיטא שלא באנו לדמותו לרבי נפתלי, שגם תלמידו הגדול רבי חיים מצאנז זצ"ל אמר שלא השיגו כלל וכלל, אבל מותר לומר: כביכול, היה דומה בזה לרופשיצאי.

כמה התכונן התמים כל השנה לחג הפסח? פשוט צירף פרוטה לפרוטה ומטבע למטבע ומסר אותם לאחד מאנשי שלומו לשמרם בשבילו לצורכי החג. וכך היה אומר: אם כל השנה צריך אדם להסתפק במה שיש לו ולשמוח בחלקו, לא כן הדבר בפסח. בפסח צריך להיות עשיר לפי הפשט ולא רק לפי "איזהו עשיר השמח בחלקו". צריך שתהיה השמחה שלמה גם משום שמכריזים "כל דכפין ייתי וייכול", ואיך אפשר לקרוא לכל דכפין לאכול כשאין הסעודה מספקת אפילו לבעליה? ואיך אפשר להרגיש ממש את חג החירות אם אי אפשר לקיים את המצווה מתוך רווחה וברכה? נימוקים אלו נימק לעצמו כדי להרגיע את מצפונו, למה פתאום מתמלא ליבו תאווה שכזו לבזבז כסף רב לחג.

ובכן, צבר סכום מספיק למדי כדי להכין צורכי החג במידה המניחה את הדעת. וזאת לדעת, כי צריך היה סכום גדול למדי כדי לספק את דרישותיו של בן יקירו שמואל. גם הוא התכונן לפסח. הוא היה גאה על ה"סחורה" שיש לו למכור בליל הסדר: אם הוא לא ישאל את הקושיות, אין ערך לכל ההכנות. והתמורה שדרש הייתה בבחינת "רק כך", וחבל היה לנסות לשכנעו שיוריד משהו מהמחיר. אם חפץ דרש, ולו יהיה יקר ביותר, מוכרחים היו לקנותו לפני החג, ואם כסף – למסור את הכול בידו ממש לפני שהוא נותן את "סחורתו". היה מקרה שלא קיבל את "המגיע לו" לפני החג וביקשו ההורים שיאמין להם וייתן להם באשראי את הקושיות – ברם טעו מרה. בהגיע ליל הפסח ואחרי מעריב, כאשר יעקב ובנו ה"תכשיט" הלכו יחד הביתה, וביני לביני – הילד איננו… העיירה "הלכה על גלגלים" באותו הלילה. לאחר חיפושים רבים מצאו אותו מסתתר בבית הקברות הישן, שהיה ממש ליד בית הכנסת. בקושי רב שידלוהו לבוא הביתה, ואחר שמשכנו אצלו את טבעת הקידושין של האם, שאל את הקושיות…

יהודים בעיירה

איך ניהל התמים את הסדר? הבה ונשמע מה אמר הוא בעצמו בשעת חדווה, כאשר נשאל איך הוא עורך את הסדר. וכך אמר: איך עורך אני את הסדר? וכי מה יודע אני? אלא מה? אמשול לך משל: הרוצה לקנות נעליים, למי הוא הולך? לסוחר נעליים. הרוצה לקנות רהיטים – אצל מי הולך הוא? אצל סוחר רהיטים. כלום קונים רהיטים אצל סנדלר או כובע אצל צייר? כך בנידון דידן. איך הקב"ה דורש מיעקב (כאן הוסיף את הכינוי שלו שמטעמים מובנים אין לגלותו) שיערוך סדר לפי כוונות האריז"ל ור"ח ויטאל? לא אצלי אפשר לקנות סחורה זו… מה הוא רוצה ממני? מה שאני יכול לתת. ומה אני יודע? יודע אני לשמוח. ובכן, אני שמח בליל הפסח שאני יהודי; שאני אחד מאלה שהקב"ה גאל אותם מעבדות לחירות – הכול כמו שכתוב בהגדה. וכדי שגם אשתי תשמח, אני מבאר ומסביר היטב את הנאמר בהגדה לאשתי ולילדים וגם הם שמחים. ואז… הרי כך אמר הרבי זיע"א: כאשר ישראל שמחים גם הקב"ה שמח, וכאשר הקב"ה שמח – מסיבה זו אני שמח, אומר התמים בהתלהבות אין קץ ובחדווה עילאית. הרי שאני שמח עוד יותר, וכך אנו שמחים כל אותו הלילה וכל החג, ואם תמצי לומר – כל השנה!

וכך הגענו לעיקר מידתו של התמים: מידת השמחה. במידה זו היה גאון ממש. יש שמח מסיבה כלשהי, ואילו התמים – שמח מעצמו ללא כל סיבה. הוא ושמחה היינו הך. וכי לא כך אמר האדמו"ר הזקן רד"מ מטשורטקוב זצ"ל: "ולשמחה מה זו" – איזו שתהיה השמחה, עושה היא רושם בעולמות העליונים ומביאה ישועה ורחמים וכל טוב סלה.

ברם, אלמלא אמונתו התמימה והשלמה של התמים בה' ובצדיק בחינת משה, איך יכול אדם עם "עושר" כזה ו"נחת" כזה לשמוח? אלא שאמונתו הגדולה היא שלימדה אותו שאין רע חס ושלום בעולם, שהרי כך אמר קודש הקודשים רבי ישראל מרוז'ין זצוקללה"ה: "דמינו אלוקים" – חשבנו שבאה מידת הדין בבוא עלינו איזה רע, אבל האמת היא כי "חסדך ה' בקרב היכליך" – הכול חסד…

כאן יספר המספר על הסדר האחרון של התמים. היה זה בשנות השואה האיומה. כבר סיפרו המספרים ותיארו המתארים את "החיים" בימי זוועה אלה, ואין זה מעניינו של המספר לחזור על הידוע. רצוננו רק לספר כי לאט לאט נהפך התמים והיה לאיש אחר. חלפה, פגה לה השמחה ובמקומה באה התוגה. לא שפסק חס ושלום להאמין בה' ובמשה עבדו, ולא שחס ושלום שכנה עליו מידת העצבות בגלל מצבו ומצב ביתו הרע – עד כדי כך לא הגיע התמים. אדרבה, הוא האמין שהינה מתקרבים צעדי משיח, אבל ליבו הרך והאוהב לא יכול היה לקבל באהבה סבלם של אחרים. סבלו שלו – מקבל הוא באהבה, שהרי ראשית, מה ומי הוא כי יבוא בטרוניה עם הקב"ה? ושנית – הכול כדאי בשביל הגאולה הקרובה. אבל ליבו מתפלץ לסבלם של ישראל עם קדושים. לא עוד צחוק מלבב מלווה אותו, לא עוד פניו מאירות ושמחות… עננה כבדה שוכנת עליו. במקום דמעות גיל שהיו זולגות מעיניו – דמעות צער ויגון, צער גדול על צערם של ישראל. צער רב על שהוא, שהיה תמיד שמח, מצטער.

פשיטא שבהיות הנאצים בעיירה, מלבד כל יתר הצרות, היה חוסר במזון ובכל צורכי אדם, וגם הארזים כספם היה מצומצם, כל שכן אזובי קיר ועניים כגון התמים, שלגמרי כלתה פרוטה מכיסם. הפעם לא הכין ר' יעקב את הפסח ברווח, ואפילו הביטוי "בצמצום" נראה כמופרז ביותר לגבי המצב האמיתי והעגום ששרר אז בביתו. ליל סדר זה, בזמן הנאצים, היה משובש בעוני רב הן בגשמיות והן ברוחניות; חסרה הנשמה. לא עוד אותה שמחה, לא עוד אותו אור מופלא. מייד באמירת הקידוש זלגו מעיני התמים דמעות חמות, וכמוהו כן אשתו הטובה – נכמרו רחמיה על עצמם, על הילדים ועל כל ישראל. הכזה יהיה חג החירות? כך המשיכו באמירת ההגדה בלבבות נשברים, וכך גם אכילתם הייתה מהולה בדמעותיהם. אין ספק שגם בשמיים השתוממו והתפלאו: הגם בתמים שהיה תמיד משמח אלוקים ואנשים פגעה העצבות? ושמא הסיר חס ושלום היושב בשמיים את השגחתו, כביכול, מבניו?

מן השמיים ריחמו על ר' יעקב. זכור זכרו לו את אהבתו את ה' כל הימים ואת טוהר ליבו. לא הסכימו במרומים שכך יעבור הסדר של ר' יעקב, וזיכוהו גם הפעם בשמחה רבה ממקום שלא פילל לו. כאשר כבר הגיע התמים ל"חסל סידור פסח כהלכתו", התעורר פתאום בנו ה"פרא אדם", שנדמה היה כי נרדם לו על מיטתו, וקרא לאביו בקול אמיץ ובוטח, ועם זאת רך ועדין, שלא כדרכו מאז ומעולם: "וכי מה קרה לך אבא? איפה אמונתך ואיפה חסידותך? רבותא להאמין ולשמוח בשנים כתקנן? כל אותן התורות והשיחות של הרבי שרגיל היית לחזור עליהן בכל שעה, לאן נעלמו? אומר אני לך", המשיך בלהט ובפראות האופיינית לו, "אומר אני לך אבא שהכול יעבור! אלוקים יותר חזק מכל שונאי ישראל"!

ר' יעקב כאילו התעורר מהלם חזק. הזהו בנו? האומנם כך הוא מדבר?

לא הספיק לו הזמן ולא הספיקה לו הסבלנות לחשוב הרבה ולהתפלסף. הוא הרגיש שאורו עיניו. גל של שמחה תקפו, וכאילו מאליהן אחזו ידיו בידי בנו, לחץ אותו אל חזהו ונשקהו על ראשו, והתחיל רוקד עימו ריקוד עז ונמרץ: "חסל סידור פסח כהלכתו… כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו". כך רקדו ושרו, והצטרפה אליהם האם, ושוב התאזרו עוז, רקדו ושרו והזילו דמעות – דמעות שמחה כבכל השנים.

זכה ר' יעקב ואותו בן נשאר בחיים, וזכות גדולה ומכופלת זכה שנשארה בחיים בת אחת שלו עם בעלה ובניה. ואותה בת ובעלה פשטו את בגדיהם החילוניים אחרי השואה והחליפום בבגדי קודש.

סיפור זה הוא מפרי עטו של הסופר ניצול השואה ר' שלמה יהלומי (דיאמנט).