ליל הסדר בשנת השחרור, תש"ה

יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

לפני שמונים שנה, בימים ההם בזמן הזה, כבר התחילו להרגיש באירופה את בשורת השחרור.

ניסן תש"ה עמד בסימן הניצחונות הגורפים של בעלות הברית, קיץ תש"ה הביא בכנפיו את בשורת השחרור ממלתעות הנאצים.

דומם ישבו ניצולי הזוועה בליל הסדר ובדמעות שליש אמרו "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם"… אותנו הוציא, אבל איפה כל המשפחה, כל העיירה, כל הקהילה…

עולם שלם נחרב, ועל כתפי הניצולים החלשים הועמס משא הדור החדש.

הם יכולים היו לשקוע בייאוש ובנהי, אבל במסירות נפש בחרו בחיים, ובסוף אותו ליל הסדר, עת נשפכה נעימת ההלל אי שם בעמק הבכא, הם הבטיחו למיליוני הקדושים, הבטיחו להקב"ה: "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ".

הם החליטו לבנות עולם חדש על חורבותיו של העולם שנעלם, הם הבטיחו לקדושים אשר בארץ להמשיך את מלחמתם, להמשיך את גבורתם, להמשיך את קדושתם.

יאמרו גאולי ה'

קשה לנו לתאר את תחושתם של גאולי השואה באותו ליל סדר שבו היו עדיין רבים מאוד מבני ישראל נתונים בצרה ובשביה. את שירת הנצח של כלל ישראל לא הצליחו הנאצים לעצור מעולם. גם בשנות ת"ש, תש"א, תש"ב, תש"ג, תש"ד, תמיד לחשו שפתיים, רבבות שפתיים, מיליוני שפתיים, את מילות ההגדה הנצחית, מתוך כאב, מתוך געגוע לזמנים אחרים, ומתוך אמונה ותקווה לימים טובים יותר.

פסח תש"ה, לפני שמונים שנה בדיוק, פראגה, פולין. (תיאור מפי הרב דוד כהנא זצ"ל)

קהילת קודש שרידי אש, אחד מעיר ושניים ממשפחה, התחילה להתגבש בפראגה (פרוור של ורשה, ערש הולדתו של ר' משה מרק פראגר, מייסד גנזך קידוש השם), זו שהייתה מלפנים עיר ואם בישראל.

כיום פראגה היא חלק בלתי נפרד מוורשה הבירה, ובה נמצאים בין היתר האצטדיון הלאומי, גן החיות של ורשה, פארק סקרישב, מוזאון הוודקה הפולני ומוזאון פראגה.

באותו פרק , אף כי תופי המלחמה עדיין רעמו באירופה, פולין כבר הייתה משוחררת, ושרידי קהילות הקודש בסביבת ורשה בחרו בפראגה כביתם הארעי החדש, זאת עקב כך שבשונה מוורשה הבירה, שנהרסה כמעט כליל, פראגה לא נפגעה ולא ספגה נזקים ניכרים. כך התגוררו להם שרידי שואה במחוז שהיה בעבר תפארתה של פולין, פראגה, מקום מגוריהם של גדולי עולם כמו החמדת שלמה ועוד, ובאחרונה, הגאון הנודע ר' מנחם זמבה. ישבו המה בפראגה ובתוגה התכוננו לחג החירות.

מה נשתנה הלילה הזה ממאות לילות הסדר בפראגה היהודית, דורות על גבי דורות? פראגה, עיר ואם בישראל שכמעט לא נותר ממנה שריד ופליט, אירחה בדממה את שרידי התופת, הלומי הזוועה, לחג כשר ראשון בוורשה המשוחררת. חג כשר, כמעט למהדרין; שמח? קרוב לוודאי שלא.

חיפשו העסקנים והרבנים מקום לאפות בו מצות, אולם שום מאפייה לא עמדה על תילה בוורשה הענקית, שלפני השואה חיו בה מעל שלוש מאות אלף יהודים.

בסוף של דבר נמצאה מאפייה בעיירה ראדזימין ((radzymin, גם היא מלפנים עיר ואם בישראל אשר חסידים ואנשי מעשה חיו בה מאות בשנים, והמאפייה, למרבה הפלא, עמדה על תילה, כשרה ומתוקנת, כמו ממתינה ליהודים שיבואו לגאול אותה משממונה.

העיירה לא רחוקה מוורשה היא, לצד צפון מזרח, ובין מלחמות העולם נמנו בה כ-2,200 יהודים, כמחצית מתושביה, אך מהם, לדאבון לב, נותרו אך בודדים.

מיכל קוסובר העסקן הוא אשר גילה את המאפייה בראדזימין, וכשבאו יהודי פראגה למקום גילו להפתעתם שבדרך נס השתמרו בה כל הכלים הדרושים לאפיית מצות.

באו היהודים למאפייה, והכשירו את הכלים ואת התנור. הם עבדו קשה ובעזרת ה' השיגו גם קמח, אומנם קמח מן השוק, אך בשעת חירום זו לא הייתה כל אפשרות להכין קמח מחיטה שמורה.

אכן שעת חירום הייתה זו. המלחמה באירופה עדיין לא הסתיימה וגם ורשה גופא הופגזה תכופות, והשרידים המעטים, המתהלכים דוממים כאבלים, הפעילו מאמצים לקבל קמח ממפקדת הצבא, בפקודת הגנרל קורצ'יץ מהמטה הכללי.

את הסדר ערך הרב דוד כהנא, ולצידו ניצב מיכל קוסובר לעזרה וסיוע בהתקנת המסעדה הכשרה לפסח, ואכן, כדבריו של הרב כהנא, בפסח הזה "ליהודים הייתה אורה"…

אחת עשרה הגדות, זה היבול שהצליחו להשיג עבור קהל גדול שגדש את האולם הגדול שסודר לצורך הסדר המרכזי. השתתפו בסדר חוץ משרידי המלחמה גם כל החיילים היהודים המוצבים בפראגה והסביבה, שמספרם היה גבוה. בין המשתתפים היו חיילים וקצינים מבין שורות הצבא האדום, שנוכחותם באירוע דתי גדול זה הייתה בו מהסכנה, ואכן, רבות עמלו הרבנים והעסקנים למנוע צרה גדולה שעלולה הייתה להתרגש על קהילת השרידים בעטיים של נאומי הגאולה וארץ ישראל שנישאו בפרהסיה באותו ליל שימורים.

ניהל את הסדר הרב דוד כהנא, והחזן ה' רוטפלד הקריא את ההגדה בנעימה. האווירה הייתה שלווה ורגועה. למרות חילוקי הדעות ביין הנוכחים, שהיו שייכים למפלגות ואידאולוגיות שונות, אווירת חג אפפה את כל הקהל. ליל סדר ראשון אחרי שנות צר ומצוק.

לאחר ההגדה פצחו כולם בשירי חג בלשון הקודש ובשפת יידיש, עד שכמעט זרחה השמש, אי אז, ברון יחד כוכבי בוקר, התפזרו גאולי הזוועה, איש איש ל"ביתו" ולמקומו.

לאור תיאור חיוור זה, על ליל הסדר המאולתר בפראגה, אפרסם במאמר הבא מעט על תפארתה של העיר פראגה בימיה הטובים, לפני בוא עליה הכורת.