ליזענסק, אדמת קודש

רשמי מסע. יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

חלק א'

עיירה קפואה וצחורה, אפופה שלווה ומנוחה ומלוע הארובות הישנות של גגותיה עולה ומיתמר עשן אפור כהה. ריח העץ שנשרף בתנורי האש מתערבב עם ריח מוצרי בעירה שונים אשר יחד עם הקור המקפיא חסר התנועה הוא מייצר תחושה של חורף פולני מוכר מהתיאורים הישנים.

בתים ישנים, מוסקים,  ארובות לבנים חומות אדמדמות, וילונות תחרה חוצצים בין חלונות הבתים של  ליזענסק נמוכי הקומה לבין הולכי הדרך המעטים, הרועדים מקור, כוספים לאש הלוחשת בפנים. כוספים לאש שהייתה לוחשת כאן שנים ארוכות, אש קודש של הרבי ר' אלימלך, אליו נהרו בחייו תלמידים קדושי עליון, ולאחר פטירתו היה מקום קבורתו אבן שואבת לרבבות אלפי ישראל מכל רחבי מזרח אירופה החסידית והיוקדת.

חורף קר בליזענסק, ואני מסתובב בין בתיה הישנים ומחפש סימנים, אני בודק משקוף אחר משקוף, אבל אין כל זכר לחיים היהודיים שהיו כאן. העיירה המפורסמת, שהייתה יהודית, חסידית, שורשית. בכך שהבתים הישנים האלו, באזור בית העלמין ובית הכנסת, היו של יהודים, אין בכלל ספק , וגם על העובדה שכל אלו בני האדם המנומנמים שטמטום גויי מובהק מרוח על פניהם ירשו את הבתים האלו ואת תכולתם, אין עוררין. ועדיין, רועדים האברים והולם הלב, בליזענסק אנחנו, אדמת קודש היא!

עברו שנים, והגזלנים מרוויחים יפה מהיהודים שבאים להתרפק על האהל הישן שבליזענסק. יהודים באים עם חבילות כבדות מכל קצוי תבל, ופורקים אותם בתוך האוהל הלבן, האהל הקדוש שניצב בודד על גבי גבעה מיוערת, בינות לשרידי מצבות וקברים שנותרו מבין מספר רב של קברים שנהרסו, נחרבו, נבזזו.

מול הקבר הקדוש עומד קראון קטן והוא משמש כ"אהל הכהנים", שאינם יכולים להעפיל לראש ההר. שרשרת ארוכה תוחמת את הקרקע שבתוכה קבורים יהודים מאות בשנים, אבל מעליה לא רואים כלום. הגרמנים השתמשו בלוחות השיש להנאתם, והשכנים הפולנים לא הוטרדו יתר על המידה מעובדה זו, כשם שלא הוטרדו יתר על המידה כשראו את שכניהם היהודים מוכים, מעונים, ומומתים.

באהל הכהנים פגשתי יהודי מברוקלין, ניו יורק. הוא ישב ספון בפינה וכתפיו רטטו מבכי. לבד הגיע הנה, בלי חברים בלי משפחה. הוא לא הגיע ליהנות. הוא הגיע "לפעול", כלשונו. אחרי שסיים את ספר התהלים, הבנתי ממנו שהוא השאיר בברוקלין בית מלא תלאות. מכל הסוגים והמינים התגבשו להן התלאות שלו, לכדי מועקה לבבית קשה וכואבת אשר דמותה כדמות הגלות היהודית בכל קצוי עולם.

פרנסה, בריאות, שידוכים, צרות…

הרבי ר' אלימלך ביטל את חבלי המשיח, אומר לי החסיד הברוקליני בן החמישים. "תאר לעצמך איך היינו נראים בלי האמונה והשמחה שהחדיר בעם ישראל הרבי ר' אלימלך, גדול מפיצי דרך החסידות, "הרבי של כל הרביים"…

 דור אחר דור התחממו אינספור יהודים באש של הרבי ר' אלימלך ותלמידיו, ותלמידי תלמידיו. המה הביאו את ה"חיות", את העוז והתעצומות ליהודים בכל מצב שהיו, ועכשיו, שמונים וחמש שנה אחרי חורבן פולין, באים עדיין יהודים מכל העולם לאהל הקטן למצוא מזור ונחמה.

את היהודי ראיתי למחרת ועיניו מאירות. שמעתיו מדבר עם האישה והילדים בברוקלין, בקול מלא תקווה וחיוניות. כוחו של הצדיק, כוחה של אמונה טהורה.

שקטה ליזענסק ושלווה. הגויים שמתגוררים בבתי היהודים נראים בריאים ורגועים. ריקנות תהומית משתקפת מעיניהם הבוהות מולך בתימהון כשואלות: למה הגעת לכאן ומה מבוקשך, ואנחנו לא מנסים להסביר וגם לא מעניין אותנו מה הם חושבים.

אנחנו מסתובבים בעיירה בערב שבת פרשת בא, ומנסים לתאר לעצמנו איך היה נראה כאן לפני מאה שנה, בערב שבת שכזו…

ריקה פולין ושוממת. אין בה חיים, אין בה חדוות יצירה, אין בה את הניגון החסידי ואת העיניים היהודיות רושפות ההתלהבות. אנחנו מסתובבים בעיירה ומגיעים לבניין גדול במיוחד ומראהו, כדמות הבית הלבן בארצות הברית. רחבה עצומה ומטופחת מקיפה את הבניין, לבושה צמחייה עשירה ומגוונת שעכשיו מכוסה שלג לבן צח.

השלט על גבי הבניין מספר לנו שכאן שוכן לו "מוזיאון ליזענסק והסביבה". כל כך מעניין אותנו מה יש למוזיאון לספר על העיירה היהודית, שערב פרוץ מלחמת העולם השנייה כמחצית מתושביה (6000) היו יהודים, ולאחריה, חוץ מאלו שעשו את "הטעות הנכונה" וחצו את נהר הסאן לכיוון רוסיה, איש מהם לא שרד. מה יש למוזיאון ליזענסק לספר על העיר שיהודים היו העורק המרכזי לפרנסתה ולשמחת החיים שלה מאות בשנים.

כשנכנסתי למוזיאון הזה, תקפה אותי בחילה. דמויות שונות ניבטו אלי מהקירות ומהארונות; מוצגים מוזרים, צעצועים ישנים, בקבוקי בירה עתיקי יומין שמשמשים משום מה כחפצים בעלי ערך היסטורי ומוזיאוני.

האיש שפתח לי את הדלת, היה נראה מופתע מעצם כניסת בני אדם למתחם הזה בכלל, וביום שלג בפרט…

הוא הביט בדמותי היהודית, וחשבתי אז, אולי הוא סבור שהיה מן הראוי שאני אהיה המוצג המרכזי במוזיאון הזה, כי מה יותר מהדמות הזו מבטאה את ליענסק שהייתה ואיננה?… אבל האמת, אין לי מושג מה הוא חושב ואם הוא חושב, וזה גם לא אמור להעסיק אותנו. בלי מידי הרבה נימוס פלטתי לעומתו:

Please show me something about the Jews of Leżajsk

מ.מממ… הייתה תשובתו הספונטנית של הגוי. והוא נכנס לחדר כלשהו להתייעץ עם מישהו או מישהי, ואז הוא ביקש ממני 7 זלוטי לבן אדם, או שמונה. היינו שלושה אנשים ושילמנו.

האיש הזה, שוב המהם, מממממ, הוציא מאיזה מקום צרור מפתחות והורה לנו ללכת בעקבותיו.

הלכנו.

עלינו מדרגות וירדנו, עלינו וירדנו, ומכל עבר נשקפו מולנו דמויות מוזרות, מזרות אימה. יש ארונות זכוכית ובתוכן מאוחסנים מדי צבא וחרבות, וקסדות, חיצים ורומחים. התאורה הנוגה הכתומה זורקת אימה באמצעות הצללים שהיא מייצרת. במקום שורר מה שנקרא בעגה הספרותית "שקט מחריש אוזניים", ואנחנו, שלושתנו, חוששים פתאום שמא אנו חווים כעת התקפת חרדה ממקומות סגורים, "מעניין אם הביטוח הרפואי הבסיסי שרכשנו מכסה גם הבעיה הרפואית הזו"… לחש חברי באימה.

בסוף עצר הגוי המהמהם באיזו קרן זווית, ובה, בתוך ארון זכוכית, מין ויטרינה כזו,  אנו רואים פתאום דברים משלנו. נס שלא פירקנו מרוב התרגשות את דלת הזכוכית כי לא היינו רחוקים מכך…

בפנים יש מזוזה, כשרה. גמרא יומא פתוחה לרווחה, תלמוד בבלי, בהוצאת האלמנה והאחים ראם, סידור קטן, גביעים, מנורת בית כנסת שבורה ומכונת כריכת דפוס ידנית. יש גם ספר "מנורת המאור" ישן נושן וכמה חותמות ודפים ספורים, ואני תוהה, מה פתאום הדברים האלו נמצאים כאן, מי בעצם מסר את המוצגים לרשות המוזיאון?… היו הייתה כאן קהילה יהודית גדולה, מפוארת ושורשית, באו הרוצחים והרגו את כולם, באו הפולנים וירשו את בתיהם, באו יורשי הפולנים ומסרו את ה"מוצגים הארכיוניים" לרשות המוזיאון. כמה פשוט, כמה קל… ובצד, צמוד לארון הזכוכית, מסודרים להם שברי מצבות מבית העלמין היהודי. אגב, היארצייט של "הבחור היקר, מגזע ישרים", יחול ביום ט"ז בשבט. איפה הבחור קבור? מי הוא היה ומה עלה בגורל משפחתו? ומדוע, לדעת הנהלת המוזיאון המצבות האלו מקומן כאן ולא בבית הקברות ממנו הן נעקרו?

“I want to see photos of Jewish life in Leżajsk"

כך אמרתי לפולני המזדקן, המהמהם:  אני רוצה לראות תמונות  של חיי היהודים בליזענסק!

בשולי היריעה, אציג בפניכם את התמונות. כולן חדשות לי, מעולם לא ראיתי אותן. חלקן מליזענסק לפני השואה וחלקן מימי השואה בליזענסק.

השלווה הפסטורלית של ליזענסק, ושל יתר ערי ועיירות פולין, דומה שמעולם לא הופרעה. אבל למען האמת, בשנת תש"ו, לפני שמונים שנה בדיוק, כן הוטרדה שלוותם של  הפולנים.

היה זה מיד אחרי השחרור, כשיהודים שרידי חרב, התחילו לחזור וניסו לחפש זכר למה שהיה להם בית בימים הטובים. באותה שנה סייר בפולין הסופר היידישאי מ. צאנין. הסופר היהודי פולני הסתובב הלום רעם ממה שעיניו ראו, ומהעובדה שכדי להישאר בחיים, הוא נאלץ להלך ברחובות נוף מולדתו תחם שם וזהות בדויים, שמא ירצחוהו נפש.

כ"עיתונאי בריטי" הגיע צאנין לפולין ושמר על נפשו מפחד האוכלוסייה הפולנית שהסתובבה בין ההריסות וירשה את כל מה שהותיר להם הצורר הנאצי. צאנין ישב ברכבות והקשיב לשיחות של הגויים הנבערים, ולא הצליח להבין מהיכן השנאה הזו ומה מקורה. לא הייתה להם, ליורשינו הפולנים,  טיפת  סבלנות לניצולי שואה שניסו לחזור הביתה. כל אחד היה יותר מידי עבורם ואת תסכולם פרקו באלימות ושפיכות דם.

את המסע הזה התחלתי בורשה הענקית, גם היא מושלגת וקפואה אבל בה, מטבע הדברים, קצב החיים ההכרחי נותן איזו חיוניות ותנועה מתבקשת, כעיר בירה. בורשה גיליתי בית כנסת שהפתיע אותי מאוד ועליו אכתוב ביריעה הבאה. הדרך הארוכה מורשה לליענסק סיפקה לי הרבה חומר למחשבה בערך שלוש או ארבע שעות של התכנסות ושקיעה בהרהורים. בביקורי הקודם בפולין התמקדתי בקרקוב (קראקא) וצפונותיה, הפעם העדפתי להרגיש את החום החסידי ההיסטורי ללא שיורשיהם של יורשי היהודים יתווכו לי אותו. אני, אגב, לא מסוגל גם לבקר באושוויץ בגלל כמה סיבות ואחת מהן היא שאני לא צריך שדווקא הם, הם אשר יתווכו לי את הזיכרון הטראומתי שקורע את הלב ושוברת את הנפש.

זו דרך ארוכה, והיא חולפת על פני מחוזות ועיירות שמרעידות את הלב ומרטיטות את כל חלקי הגוף.

הנסיעה מוורשה לליז'נסק (Leżajsk) חוצה את מחוזות מזוביה ולובלין לכיוון דרום-מזרח פולין. אזור זה משופע בהיסטוריה חסידית עמוקה ובנופים גיאוגרפיים המאופיינים בנהרות גדולים ומישורים רחבי ידיים.

אלו הערים והעיירות המרכזיות לאורך המסלול, בחלוקה לאזורים גיאוגרפיים:

אזור מחוז מזוביה (Mazovia) – אגן נהר הוויסלה

ביציאה מוורשה דרומה, המסלול עובר סמוך לעורק החיים המרכזי של פולין, נהר הוויסלה (Wisła).

גור (Góra Kalwaria): שוכנת על הגדה השמאלית של הוויסלה.

קוז'ניץ (Kozienice): עיירה השוכנת בקרבת נהר הוויסלה, באזור של יערות עבותים (יער קוז'ניץ).

אזור מחוז לובלין (Lublin Uplands) – אגן נהר הוויפז'

בהמשך הדרך דרומה, הנוף הופך לגבעתי יותר ככל שמתקרבים לרמת לובלין ולנהר הוויפז' (Wieprz).

פואבי (Puławy): עיירה הממוקמת על עיקול נהר הוויסלה, שימשה כצומת חשוב בדרך ללובלין.

קוזמיר (Kazimierz Dolny): עיירה ציורית על גדות הוויסלה, שהייתה מרכז יהודי תוסס ונודעה ביופייה הגיאוגרפי הייחודי.

לובלין (Lublin): העיר המרכזית באזור, השוכנת על נהר הביסטשיצה  (Bystrzyca). לובלין הייתה הלב הפועם של יהדות פולין ומרכז תורה וחסידות  אדיר.

אזור דרום-מזרח (Subcarpathia) – אגן נהר הסן

לקראת ההגעה ליעד, חוצים את הגבול למחוז פודקרפאטי (פולין קטן), שם זורם נהר הסן (San), אחד מיובליו הגדולים של הוויסלה.

לנצהוט (Łańcut): עיירה סמוכה מאוד לליז'נסק, המפורסמת בבית הכנסת המפואר שבה ובקשר שלה לשושלות חסידיות רבות באזור גליציה.

ליזע'נסק (Leżajsk): היעד הסופי. ליזענסק שוכנת בעמק נהר הסן. העיירה מהווה תל תלפיות מזה דורות בזכות בעל ה"נועם אלימלך".

עד כאן היריעה הראשונה, בעז"ה המשך מרתק יבוא בימים הקרובים

תמונות מהעיירה ליזענסק לפני השואה ובמהלך השואה

דגם בית הכנסת בליזענסק, ממסמכי הרשויות.

הדגל הנאצי מתנופף בליזענסק

יהודים בעיצומה של המלחמה בליזענסק. האם זו עבודת כפייה?

הנאצים נכנסים לליזענסק

עבודת כפייה בליזענסק