ישועה בדברצין

סיפור מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

ליום השנה של ר' ישעיה מקרסטיר, 100 שנה לפטירתו.

מלחמת העולם השנייה באה לסיומה והותירה אחריה יהודים שבורי לב ונפש, פזורים פה ושם ברחבי מזרח אירופה.

גם בעיר דברצין התגוררו אי אלו יהודים הלומי רעם, מנסים להשתקם מחדש, וביניהם נמנתה משפחה קטנה; אב, אם ובת, שמלפנים היו שומרי תורה ומצוות.

האב והאם גם הם נטשו את מורשתם, למרבה העצב. הם הפכו להיות חילונים; אולם הבת הלכה צעד אחד קדימה, והחליטה להתנתק לגמרי.

היא התיידדה עם בחור גוי והודיעה להוריה שבכוונתה להינשא לו.

לזאת כבר לא יכלו ההורים להסכים, אבל כמה שהם בכו, התחננו, זעקו, הסבירו ואיימו, התבצרה הבחורה עוד יותר בהחלטתה והודיעה שוב ושוב שההחלטה נפלה ודבר לא יניא אותה ממנה.

אחד מהשכנים שלהם היה השוחט הרה"ח ר' שלמה זלמן דייטש ז"ל, איש יהודי חסיד, נעים הליכות ונשוא פנים. פערי ההשקפה בין אותו יהודי לר' שלמה זלמן היו קוטביים, ולכן כמעט לא התקיים כל קשר בין השניים, אולם משהבין אבי הבת כי צרתו צרה, התגבר על עצמו ודפק אצל שכנו החרדי. בצר לו גולל היהודי את מה שמתרחש בביתו וביקש עצה.

הדבר הזה היה ימים ספורים לפני היארצייט של ר' ישעי' בן רבי משה, ואז הבריק רעיון בליבו של ר' שלמה זלמן.

"אני נוסע מחר לציונו של הצדיק בקרסטיר, שהיה צדיק נשגב ופועל ישועות. תצטרף אליי לנסיעה ותתפלל שם. אני בטוח שתפילתך במקום המסוגל תישא פרי!"

היהודי הזה לא האמין אז בכלום, ולא בנקל הצליח השוחט לשכנע אותו, אבל דבריו של השוחט יצאו מהלב, ובסוף נכנסו לליבו של האב הדואג וכך נסעו השניים יחדיו לציונו של רבי ישעי' בן ר' משה, ביום ההילולא.

ושם, בקרסטיר, נפתח ליבו של היהודי האובד. כל כך רחוק הוא היה עד שר' שלמה זלמן נאלץ להראות לו בסידור מה אומרים ואיך, אבל הדמעות זלגו, והלב עלה על גדותיו. כך עמד האב שעה ארוכה בציון הקדוש והתחנן על נפש בתו, שלא תיטמע בין הגויים.

כשחזר האב לביתו בדברצין, הבחין בבתו שיושבת בבית ואינה עושה מאומה. הוא הביט בפניה וראה והינה עצב שרוי עליהן. שאלו ההורים את הבת מה קרה, והיא ענתה במרירות:

אינני רוצה להתחתן עם הבחור ההוא!

מה קרה?

סיפרה הבחורה:

הלכנו לקנות כלים לבית החדש, והראיתי לו סט כלשהו שמצא חן בעיניי. פתע הביט בי בעיניים זועמות והתקצף עליי: "יהודייה מלוכלכת"! זעק בשנאה. "את לא תגידי לי מה יפה ומה לא יפה!"

נדהמתי והמשכתי עימו את מסע הקניות, ושוב, הראיתי לו איזה כלי שמצא חן בעיניי, והוא, כמו שיגעון תקף אותו, החל שוב לנבוח: "כלבה נאמנה וכנועה, תתרגלי להיות איתי, ולא תעזי להביע דעות על כלום!"

זה כבר היה יותר מדי בשבילי. הודעתי לו על המקום שאני איתו סיימתי, והינה אני כאן. ואני מודיעה לכם: אני עם האדם הזה לא מתחתנת.

לאחר בירור קצר הבינו כולם שההתקפה חסרת ההיגיון של ה"חתן" התרחשה בדיוק בזמן שבו שהה האב בקברו של הצדיק, ביום ג' אייר, יום ההילולא שלו, בערך לפני שמונים שנה!

בסופו של דבר הערה ה' רוח טהרה בלב הנערה, היא עלתה לארץ ישראל והקימה בית נאמן בישראל.