יום הכיפורים של חיילים יהודים בשבי הנאצים

טור שפרסם ניצול שואה, קצין לשעבר בצבא הפולני, ערב יום כיפור תש"ו, לפני שמונים שנה.

היום נטה לערוב ושמי-התכלת של תל-אביב הפכו אט אט לפרוכת-כחול כהה, כאשר יצאתי מביתי להתפלל את תפילת "כל נדרי" הראשונה שלי על אדמת ארץ-ישראל. לא בדמיון, לא מעבר לימים ומעבר הרי-החושך של אירופה, הריני חוזה את הערב הזה – עליו חולמים עתה שרידי היהדות האירופית המושמדת; לא. בעיני-הבשר שלי רואה אני המוני אחי, הנוהרים בנעוריהם ובזקניהם לבית-הכנסת הגדול.

עולם חדש נתגלה לפני. הריני מתערב בקרב המון אנשים, שמבטם, מבט אנשים גאים וחופשיים; הלב מלא על גדותיו אושר, בראותך את בני הנעורים שלנו, את הצעירים והצעירות, שאין בעיניהם הפחד, שמא יגורשו מכאן ע"י הכנופיות ההיטלריסטיות-האנדקיות; את האמהות הצעירות, הנאות ומלאות-חן ליד עגלות תינוקיהן הבריאים והעליזים…

וברגע זה, כאשר אני עובר את המשמרת ליד פתח-הכניסה לבית-הכנסת ואלומת-אור, הבוקעת מבפנים מסנוורת את עיני – הריני נזכר לפתע בערב כל-נדרי אחד, ערב עצוב ומזעזע במחנה-שבויים גרמני לפני שנים מספר.

הריני חוזר בדמיוני לאותו צריף יהודי דל, גדוש על גדותיו אנשים. ענני-עופרת כבדים העיבו את השמים, גשם-זלעפות יורד בחוץ ובפנים האוויר ספוג טחב. קר מאוד בגוף וקר ועצוב בנשמה…

יד האויב הארור על העליונה בכל חזיתות המלחמה. צלב-הקרס מתנוסס ברמה על פסגת ההר אלברוס הקווקזי, דרך גרוזיה נמצאת כבר במטחי אש-התותחים הגרמניים ומדי פעם בפעם מביא הרדיו בשורות רהב חדשות בלוויית תופים וחצוצרות: סטאלינגראד נכבשה…

ואולם רוחו של ישראל – נצח היא. אף בתוך גוב-האריות לא פגה האמונה. קומץ יהודים לאומיים החלטנו לערוך את התפילות המסורתיות בימים הנוראים, על אף הכל: אף על פי שהימים הם "נוראים" באמת, למרות התנאים המחרידים, שבהם אנו נתונים, על אף העובדה שהננו כטרף בציפורני החיה ההיטלראית.

הקצין מירמלשטיין מלבוב רושם מתוך הזיכרון את נוסח התפילות העיקריות, כי אין לנו מחזור, ואנוכי ביחד עם העו"ד צרנקה מוורשה, בתור בעלי-התפילה, מתאמנים בכיכר המחנה בפרקי-חזנות מתאימים. קבוצה אחרת מסדרת את בית התפילה… בתוך המקלחת של הצריף, מקום שם הוקם ארון-קודש: שמיכה כהה, על הקיר, עליה סרט כחול-לבן ומגן-דוד, טבלה מקרטון עם עשרת הדברות ושני נרות בצדדים.

השומרים הנאציים כבר נועלים את הצריף. התריסים מוגפים והאור המהבהב של הנרות הדועכים משרה עצבון עד כדי אימה…

לאט לאט מתמלא האולם. נכנסים אנשי-הצבא היהודיים, כולם לבושים בגדי-חג וכובעיהם לראשיהם.

על פני כולם נסוכה ארשת רצינות וחגיגיות…

הנה נכנס המבורגר הקיטע מקאליש, אשר בהגנו על פולין בפני היטלר, איבד את רגלו הימנית למען "המולדת"… הנה ד"ר שטיין אשר למען אותה "מולדת" הקריב את שוקו הימנית… ודאי לא חלמו אפילו, כי אותה "מולדת", שיהודים כה רבים הקריבו למענה את חייהם, תגמול להם אחרי שחרורה בפוגרומים בחוצות קראקוב, לודז' ולובלין…

כחמישים איש נתכנסו באולם-התפילה. שני החברים הקשישים ביותר, הקפטן הרבנד והלויטננט לרהפט מקראקוב ניצבים משני צדי הקצין-החזן.

והנה פותח החזן חרישית בנעימה של עצבות ודיכאון באותו ניגון ישן של כל-נדרי – הניגון, אשר בנסיבות אלה מרעיד את כל מיתרי-הנשמה.

רבים מן החברים פורצים בבכי ובמחשבות חוזרים לביתם, לחירות, למשפחתם ולרבים, רבים מאוד משלהם שאינם עוד בחיים: הורים, נשים, ילדים, אחים…

והחזן, העו"ד צרנקה, קולו מגביר והולך, כמו שאף שה"כל-נדרי" שלו יבקיע שחקים ויזעזע את כסא-הכבוד… כאילו רצה שתפילתו תגיע גם אליכם, אתם המאושרים בני-החורין…

והנה היום רואה אני אתכם, בני ארץ-ישראל, בעיני הדומעות מאושר, כי לפחות מכם נחסך אותו הגורל המר אשר התאכזר למיליוני אחינו באירופה, – למען תהיו משענת נאמנה לאלה ששרדו.

ובתור אחד מאלה, אשר ההשגחה העליונה שמרה עליו, בתור מי שהצליח להציל את חייו ולעבור בשלום את גיהנום אירופה המורעלת ואשר זכה לנשום עתה באווירת-החירות, הריני קורא לכם אחי: אל דמי לכם, עד שאחרון היהודים יצא מן היבשת המתאכזרת הזאת ויובא לכאן.

זיכרונות יום הכיפורים 1940 (תש"א) לפני 85 שנה, ביום שבו ציוו הנאצים על הקמת גטו ורשה

הקלויז [חדר התפילה] כמעט מלא. החזן מתפלל בטון ובזמרה, ולא תכיר בו ובמתפללים שהעולם קרוב לרדת תהומה. הם לבושים טלית ותפילין. אם תעצום לרגע עיניך ולא תביט באנשים האלה, בפניהם הצנומים… ותקשיב רק לזמזום תפילתם, תהיה בטוח שנפלת לבית אלוהים בשעת שקט ושלווה… גם צעירים [ישנם] במחנה המתפללים, ומספרם אינו מצער [מועט]. גם המה משתתפים ביצירת אטמוספרה של שכחת החומר ומסירת הנשמה לעבודה נעלה, עילאית, שדכדוך הגוף אינו מעניינה וסבל הרגע כאפס נחשב…

נכנס בי פתאום חום כזה שלא הרגשתיו כל ימי המלחמה. מי שהוא, מה שהוא, נשאני מפה, טלטלני, והעמידני בתוך קהל יהודים מימי הביניים, הלוחמים ומתים בעד דתם… בעולם – רצח, חמס, שוד ומרמה. ברחוב – קר. בלב – צער וכאב. אבל ממעל לכל אלה מרחף כוח אחר, עליון ונצחי, כוח הדורות שהיו ושיבואו.

ביום ה-12  באוקטובר 1940, יום כיפור שחל להיות בשבת, הודיעו הגרמנים על הקמת גטו בוורשה וקבעו שעל היהודים לעבור אליו עד סוף אוקטובר. קטע זה לקוח מכתבי ראובן בן שם (פלדשוה), והוא מופיע בסרט התיעודי על גטו ורשה של גנזך קידוש השם.

זיכרונות יום הכיפורים בביאליסטוק 1945 (תש"ו), הראשון אחרי השחרור.

ביום הכיפורים הראשון בביאליסטוק אחרי המלחמה, רק ארבעים איש השתתפו בתפילות בבית הכנסת. תהיתי מדוע כמה קצינים יהודים של הצבאות האדום והפולני עומדים עם סידור בידיהם ומתפללים ומה עושה בבית הכנסת אדם שעונד צלב סביב צווארו. למי הוא התפלל?

מצאתי חדר ברחוב קופייצקה 39, בניין ישן וחשוך, חלונותיו שבורים, טפטים קרועים, מנורת נפט שפיזרה אור עמום. בחדר הייתה מיטה ללא שמיכה ושולחן שבור עם שלוש רגליים וחצי, שקרס בכל הפרעה קלה. חלקתי את החלל עם כמה יהודים אחרים והיינו שקועים בזיכרונותינו שלנו. פתאום, מישהו הציע שנלך לבית הכנסת כדי להשתתף בתפילת כל נדרי (…)

החדר היה קר משום שלא היו בו חלונות. ההגעה לבית הכנסת הייתה קלה. לא היה עוד צורך לעבור ברחובות מסביב לבניינים. הדרך הייתה פתוחה; אפשר היה ללכת ישר ליעדו ללא עיקוף.

נכנסנו לבית כנסת שהוסב. בפנים עמד שולחן הפונה מזרחה ועליו דלקו נרות. יהודים, רובם גברים וכשש נשים, מילאו את החדר. כולם בכו, פניהם לא מגולחות, לבושים בבגדים ישנים וקרועים. הם היו בין עשרים וחמש לארבעים וחמש, ביניהם חיילים מהצבאות האדום והפולני, חלקם נושאי מדליות ואחרים נכים. את מי שעמד בראש התפילה בקושי שמעו; קולו נבלע בבכי בלתי נשלט. למתפללים לא היו טליתים או גלימות לבנות המקובלות ליום כיפור. אבל כולם נשאו את פצעי המלחמה, חנוקים, עיניים נפוחות, מביטים לכיוונים שונים. צפיתי בקצין רוסי בכיר בוכה, סידור צמוד לחזהו, ועליו מדליות מלחמה. (…)

ואז הסתכלתי על יהודי לבוש כמו פולני עם שפם גדול, כובע פולני, מגפיים וצלב על חזהו. האם הוא יהודי או לא? עיניו היו נפוחות מבכי. הוא לא החזיק סידור, רק מקל הליכה. מה הוא עושה כאן? ניחשתי שהוא שבור לחלוטין, לאחר שסבל סבל נורא. מאחר שמעולם לא הזדהה עם יהודים והתנצר לקתוליות, הוא עמד עכשיו בבית הכנסת, בוכה יחד עם כולם, וענה אמן לתפילות. הוא לא הסיר את הצלב, אבל הוא התעניין בכל דבר יהודי. לאחר מכן הוא נהרג בפוגרום פולני בעיירה שאליה חזרו עשרה יהודים מהמלחמה. למרבה האירוניה, הוא מת יחד עם השאר.

(ספר ביאליסטוק, עמ' 122)

"סליחה על ההתמרדות"

דוב לוין, מעריב, ערב יום כיפור, 40 שנה לאחר יום הכיפורים הראשון שלאחר המלחמה. מסמך מצמרר.

ועוד מאותו גזיר עיתון, עדותו של דוד לוין על אישה אחת שפרצה לתוך בית הכנסת, באמצע תפילת יום הכיפורים. מה רצתה האישה, ומה היו התוצאות של אותה צעקה?