ויאמר הנני (ג)

הרבי הקדוש מקארלין, רבי אברהם אלימלך פרלוב זצ"ל

מאת: יעקב רוזנפלד

חיים של מסירות נפש

בפרק הקודם סיפרנו על כך שהרבי נשאר בקרלין שבשליטת רוסיה. מתחת לעיניהם הבולשות של סוכני הנ.ק.וו.ד. המשיך בעבודתו, והזריח אור של שמחה ואמונה בלבבות ישראל. מעשיו היו לצנינים בעיני פקידי השלטון, אולם הוא לא חשב לרגע לחדול. להותיר את היהודים חשופים לגזרות ללא משען רוחני ומקור של חיות חסידית – זאת לא הייתה עבורו אופציה כלל ועיקר.

ידוע לנו על לפחות חקירה אחת שחווה במטה הנ.ק.וו.ד. שהטיל אימה על הכול, עליה רמז הרבי במכתב לרבי אהרן הלטובסקי, שאותו אנו מעתיקים כאן בלעדית (באדיבות מכון ההוצאה לאור של חסידות "פינסק קרלין"):

בעזרת ה'

כל טוב לכבוד ידיד נפשי היקר רבי אהרן הלטובסקי

המוכ"ז (מוסר כתב זה) הנכבד מר גרשון ימסור הכל. לכתוב הרבה אפילו מעט אי אפשר, מה שכתוב כאן הוא יותר (מדי) ובוודאי יבינו הוא וכל ידידינו בארץ הקודש כי סכנת נפשות הוא. ויזרזו לעשות כל העצות כדי להציל. עוד הפעם כותב אנוכי כי אי אפשר יותר לכתוב. הלוואי שזאת יגיע לידכם.

כל מה שיאמר לכם המוכ"ז כן יעשה במהירות.

הנני דורש שלום כל ידידינו בארץ הקודש.

אברהם אלימלך מקארלין

לעורר רחמים במקומות הקדושים בעד הכלל וגם בעדנו

רמב"ם פ' ה' יסודי התורה הלכה ד'

חסידים שהכירו את סגנונו של הרבי ואת הלך רוחו, נחרדו דווקא מהשורה האחרונה. הרמב"ם מדבר בפרק ה' של הלכות יסודי התורה על הלכות "ייהרג ולא יעבור".

כשהגיע המכתב ליעדו לא ידעו החסידים ולא הבינו למה מרמזת שורה זו. רק הבינו שהמצב הוא על סף "מסירות נפש", וקל לשער לאילו תחושות גרמו המילים הספורות הללו בליבם של החסידים שראו עצמם כמו בנים לרבי הנערץ.

בית הכנסת של רבי אהרן הגדול מקרלין עומד בשממונו

רק לאחר שנים, כשמאגר העדויות נטווה לכדי תמונה קודרת; כשהמציאות האיומה טפחה על פניהם של החסידים והשתרעה לפניהם כפי שהייתה, נוראה ומקפיאה דם, רק אז הבינו למה כיוונו המילים הספורות והצפונות.

אכן, חיים של מסירות נפש עד מוות ממש חווה הרבי באותו פרק, ולחסידים שהיו קשורים אליו בעבותות אהבה היו הדברים בלתי ניתנים לעיכול.

שנים רבות לאחר השואה, עת היו החסידים יושבים יחד ומשוחחים על הרבי, היו עיניהם זולגות דמעות כנהר. היו אלו דמעות של געגועים על הימים היפים שחוו בצל הרבי בעת ביקוריו בארץ ישראל ובנסיעותיהם התכופות לקרלין, געגועים לנעימות גן העדן ששרתה בסביבתו של איש האלוקים הפלאי שעיניים זכות וטהורות כמו בדולח זרחו מקלסתר פניו והאירו את הלבבות, הבעירו את הנשמות.

אבל היו אלו גם דמעות של צער ויגון נוקב, על האובדן הנורא, וביותר על הימים הנוראים שהיו מנת חלקו של הרבי האהוב אז, בימי שקיעתה של יהדות מזרח אירופה המפוארת, בין הערביים, בין השמשות, טרם הכיליון הנורא שהותיר את אירופה חרוכה ומרוקנת, נעדרת כל טובה.

דיירים חדשים בבית הרבי

נחזור לאותה תקופה, עת הייתה קרלין בשליטת רוסיה, עת עקבו סוכניה אחר הרבי שלא נכנע אלא המשיך להפיץ אור של תורה וחסידות דווקא בכפור הסובייטי, והאיר את ליבם של אינספור יהודים שבורי לב שהמתינו למוצא פיו ולמבע עיניו הטהורות, אשר זיק של תקווה וחיוניות נצנץ בהן תדיר.

ביום בהיר אחד, הרבי שהתגורר בבית מידות נאה ומטופח, עודכן מפי מחלקת השיכון של המועצה העירונית שפקיד ממשלתי, גוי כמובן, יחלוק עימו את הבית בטווח הזמן המיידי.

בית אדמורי קרלין בפרבר קרלין שבעיר פינסק, בלארוס, כיום.

נאמר אז לאותו פקיד כי גם המטבח של הרבי ומשפחתו עובר לרשותו, וכמובן, גם הרבי יורשה להשתמש בו. יש במטבח מקום לשתי משפחות, ובזמני מלחמה אין ראוי להקפיד על דברים מעין אלו.

נכנס אפוא הפקיד ומשפחתו להתגורר יחד עם משפחת הרבי, ועד מהר השתלט על המטבח ובני הבית נאלצו לנשום אוויר של בשר פיגולים טרף, שנצלה בתנור שלהם.

החלו בני המשפחה להסתגל לחיים בלי מטבח, שכן השימוש באותו מטבח יחד עם אוכלי דבר אחר, נבלות וטרפות לא היה אופציה.

אבל זו הייתה רק התחלתה של תקופה, תרופה מרה כלענה.

כי בינתיים, כמו בזמן מלחמה, ועוד מלחמה עולמית, תם הכסף מהבית, והרבי ומשפחתו החלו לסבול חרפת רעב. החלו בני הבית למכור רהיטים וחפצים, ומהר מאוד לא נשאר כמעט שום דבר ערך בבית, למעט שולחן צר, ארוך וכבד; שולחן חשוף וריק מכול, שולחן שידע ימים יפים מאלה, שכן סביבו היו יושבים חסידים לוהטים בשבתות וימים טובים ומרננים לא-ל חי, באחדות ואהבת חברים.

במרכז החדר רחב הידיים, שהיה ריק וקודר, שכן השולחן הארוך הזה, גלעד לימים הטובים, מצבה חיה לזכר הימים שהיו ואינם.

סיפר ניצול השואה רבי פייבל גינזבורג זצ"ל:

 בחודש אלול של שנת ת"ש זה היה, כשנקלעתי לבית הרבי ברחוב קארלינסקה. הבוקר היה אפור וקודר והרבי טרם שב מתפילת שחרית. כשנכנסתי פנימה, גיליתי תמונה מדאיגה מאוד של דלות ועוני, העניות בצבצה מכל פינות הבית. בעיקר בלט לעיניי החיסרון ברהיטים. רק שולחן ארוך וצר, בלתי מכוסה, זה ששימש בשעתו למסיבות חסידים בשבת קודש ומועדים, ב"שלוש סעודות" ומלוה מלכה, שעה שהאריכו בזמירות "און געזאגט ניגונים" ("אמרו" ניגונים, זה ביטוי קרליני לשירה שיש בה עומק).

שומרי הלילה

פינסק, שקארלין היא פרוור שלה, הפכה להיות עיר מרכזית ומבוקשת, והשלטון חיפש דירות למגורי פקידים ואנשי ציבור, וכך נוצרה הגזרה החדשה: כל מי שאינו עובד, מגורש מהעיר. היינו: כל אדם יש לו זכויות בתנאי שהוא פרודוקטיבי ויצרן.

מקורבי הרבי מקרלין, שמטבע הדברים לא נחשב כבעל מקצוע בשום תחום, והפך להיות מייד מיועד לגירוש מיידי ליישוב מרוחק מפינסק כחמישים ק"מ, הפכו כל אבן במטרה לקרוע רוע הגזרה, ואחרי מאמץ רב הצליחו לרשום אותו כשומר לילה באחת מהצרכניות הממשלתיות שבעיר פינסק, והחסידים המסורים, שארית הפליטה שנותרה בפינסק, היו מתחלפים בעבודה זו במקומו של הרבי ושיבצו עצמם במשמרות הלילה כשומרים.

והרבי עצמו, לפי עדויות הבודדים ששרדו, לא חדל מלעבוד. הוא עבד את בוראו בכל נימי נפשו ורעה את צאנו במסירות ואבהיות. במסירות נפש קיבץ את החסידים, ואף השקיע מאמצים עליונים לאסוף אליו את החסידים שהתגוררו בכפרי סביבת פינסק ופרבריה ולדבר אליהם דיבורי חיזוק ואמונה, ולא נח ולא שקט גם ביודעו כי הוא עלול לשלם על כך בחייו או בחירותו.

ברישומי הבולשת הרוסית הסובייטית שפורסמו לפני שנים ספורות אנו מגלים כמה באמת היה הרבי נתון למעקב בלתי פוסק. הינה העתק מתוך אחד המסמכים שפורסמו, פרוטוקול מביקור של סוכן בביתו של הרבי בחג הפורים תש"א.

דיווח מהסוכן פינסקר ב-13 מרץ 1940 (פורים תש"א) בצהריים, הגיעו האורחים יחד עם המקומיים, היינו: אהרן צ'צ'יק, יוס'ל בורטניק, מרדכי שניידר ונוספים, לבית פרלוב (שם משפחתו של הרבי, י.ר.). הם שתו שם וודקה והביעו משאלות לב שבשנה הבאה יחגגו בשמחה בלי השלטון הסובייטי, שכבר לא יתקיים…

האורחים הבטיחו לפרלוב שכל אחד מהם במקומו יעסוק בארגון ואיחוד קבוצות החסידים באזורו, וכך ייווצר ביניהם קשר איתן ומאורגן.

הם העניקו סכומי כסף לפרלוב עבור מחייתו ועבור מטרותיו ופעילויותיו תוך שהוסיפו שהשימוש בכסף יהיה "כראות עיניו".

תוך כדי, הם הצהירו: אנו משוכנעים שלכל אחד מהחסידים של קרלין עומדים בראשו בראש ובראשונה האינטרסים של הדת והלאום היהודי".

זה מסמך "מפליל" במיוחד ברוח התקופה ההיא, ואין לדעת מה היו ההשלכות של המידע הזה ודומיו שהיו לעיני פקידי השלטון הסובייטי חמורי הסבר, שבזמן מלחמה לא היו בוחלים באמצעים כדי לפתור את מה שעמד בדרכם.

יהודים בפינסק

ציטוט נוסף מהארכיון הנ"ל:

במרץ 1941, בחג היהודי פורים, הגיעו לפינסק אל הרב פרלוב אלימלך נציגי קהילות יהודיות מהערים ברמוביץ, רובנה, לכוביץ, סארני, סטולין…

עוז ותעצומות לעם

מה אפוא היו מעשיהם של החסידים שהצליחו להגיע אל הרבי למרות האיסור? מה הם רצו להרוויח בביקורים הנועזים האלו? הם רצו להתרומם, להתחזק, להיאזר בעוז ותעצומות בימים הטרופים שאיש לא ידע מה הם מביאים בכנפיהם. מכל אותם חסידים שהיו מתגנבים חרש לבית הרבי כמעט לא נותר איש. לא חלפו ימים רבים עד שהנאצים הפרו את ההסכם, ואז, באמצעות בעלי בריתם הפראיים האוקראינים (אבותיהם של אלו שאנו כה מרחמים עליהם עכשיו, משום מה…) עשו כלה בשארית ישראל וטבחו ולא חמלו. אין ספק שעבור חסידים אלו הייתה דמותו של הרבי ואמרותיו המנחמות מקור לאמונה, שמחה ותקווה.

באותו פורים, שעל אודותיו דיווחו הסוכנים ומדבריהן ציטטנו לעיל, ידע הרבי שעוקבים אחריו וידע גם שחייו בסכנה, אבל הוא לא חשב להיכנע. הוא ידע מה תפקידו באותו זמן ופעל לפי צוו מצפונו.

בערב אותו פורים, כך לפי רשימתו של ניצול השואה ר' פייבל גינזבורג, נכנס אל הרבי מקורבו ר' נתן נטע וויינר מהעיר ולדורמיץ (ניצל מהשואה ועלה לארץ, התגורר ברמת גן). הרבי אמר לו אז:

אינני יכול לסמוך על איש, עוקבים אחריי, אינני יודע מי הם האנשים שרוקדים סביבי, המצב גרוע מאוד, וכבר אי אפשר שיבואו אליי…

ולמרות זאת, כפי שראינו, באו אליו באותו פורים, ועוד איך באו. כי את מעיין אהבת ישראל ואהבת הקב"ה שפיכה ממקורו הטהור, לא יכול היה איש לעצור.

בשלהי החורף של תש"א כתב מקורב של הרבי בשם אשר צ'צ'יק מכתב לרבי יהושע השיל הלטובסקי ורבי חיים מנדל קוסטרומצקי, ראשי חסידות קרלין בארץ ישראל, ובו נאמר:

המשטרה החשאית הזמינה ל"שיחה" את מוטיל בורטניק והראו לו פנקס חתום שבו רשום כל סדר יומו של הרבי וכל מה שאמר ופעל בתקופה האחרונה, "כמעט כל תנועה שלו מונצחת באותו פנקס". באותה שיחה נאמר שהרבי זכה בתואר "קנטור רעוואלוציאנער" – מתנגד שלטון…

במכתב מפציר צ'צי'ק בחסידים להשתטח בקברי אבות, ואולי לגזור תענית.

מתחת לעיניים הבולשות

בשנות התשעים, עת החלו הארכיונים להיות נגישים לציבור, התגלו מסמכים מסמרי שיער על אודות פועלו של הרבי בימים הקשים ההם. פתיחת הארכיונים הסובייטיים הנוגעים למלחמת העולם השנייה לעיני הציבור הרחב התרחשה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה ה-20. תהליך זה היה תוצאה ישירה של רפורמות ה"גלאסנוסט" (פתיחות) וה"פרסטרויקה"(בנייה מחדש) שהוביל מיכאיל גורבצ'וב בברית המועצות, והוא הואץ באופן דרמטי לאחר התפרקות ברית המועצות בשנת 1991.

באותו פרק נחשפו הציטוטים שהוזכרו לעיל, וגם קטע סודי זה ששופך אור על התקופה; מסמך שנושא את הכותרת: דו"ח על הפעילות האנטי-סובייטית של המחתרת האנטי-מהפכנית בשטחי מחוז פינסק מתאריך 21.5.1941. המסמך "סודי ביותר", והוא מיועד לחבר מינצ'קו, מזכיר הנהלת המחוז של המפלגה הקומוניסטית, פינסק, בלארוס.

המסמך פורסם ותורגם בידי י' רוזנבלט, בלארוס.

הרבנים היהודים קידמו את השלטון הסובייטי באזור המערבי אוקראינה ובלארוס בעוינות קיצונית… נציגי מחתרת דתית מתנגדת ומהפכנית, הדואגים בראש ובראשונה לענייני היהדות, פרשו רשת של פעילות אנטי סובייטית אקטיבית מאוד בין השכבות החלשות של האוכלוסייה היהודית, במיוחד בקרב הצעירים.

הם מתנבאים על חורבנו הקרוב של השלטון הסובייטי, משמיצים את המפלגה ואת הממשלה, משמיצים את תנאי החיים תחת השלטון הסובייטי, ואפילו קוראים לשכבות החלשות של האוכלוסייה היהודית לפתוח במאבק נגד השלטון הסובייטי. הם מתחזים למגיני המסורת היהודית והאינטרסים של העם היהודי, ברם הם גזענים קיצוניים. אנשי דת אלו המנהלים מאבק בלתי מתפשר נגד המשטר הסובייטי…

אנו מטפלים בתיק של הרבי מפינסק, רבי אברהם סרולביץ (- בן ישראל, י.ר.) פרלוב, אחיו של רבה של סטאלין רבי משה סרולביץ פרלוב, שנמצא במשימה של כמה סוכנים ואשר ידעו בתוך האוכלוסיה היהודית הדתית כמחולל נסים. הוא מכנס סביבו את החלק הכי דתי והקיצוני מהסביבה. פרלוב מקיים פעילויות אנטי סובייטיות, מפיץ השמצות ושמועות פרובוקטיביות במטרה לגרום ליהודים המאמינים עוינות נגד המשטר הסובייטי.

בית הקברות העתיק של מחוז קרלין, שנמצא בפינסק

ביום 10 במאי 1941 [שבת פ' אמור, י"ג אייר תש"א], בנאום שלו לקבוצה של יהודים דתיים אמר רבי אברהם סרולביץ פרלוב: "קשה מאד לחיות בברית המועצות. יותר גרוע מאשר בגרמניה… אילו מין חיים אלו?! כאשר אנשים לא מאמינים ביום שלהם, לא יודעים מה יקרה להם מחר. בן אדם בברית המועצות מצפה כל יום למעצר, ובמיוחד אנחנו היהודים הדתיים, מדכאים אותנו כאן, נטפלים לכל דבר, נאחזים בכל דבר שאפשר ורושמים פרוטוקולים. וכל זה משום שאנחנו יהודים דתיים. כאן בברית המועצות אומרים שאין אנטישמיות, ולאמתו של דבר יותר גרוע לנו כאן מאשר בגרמניה, אנחנו נרדפים כאן יותר.

לשם הסדרת עניינים ארגוניים של פרלוב באותו חג יצא לוילנא חתנו של פרלוב פרענקל שמואל, שמתגורר בעיר פינסק, על פי המידע והנתונים של הסוכנים שלנו. בוילנא ישנו ארגון לאומי יהודי "חברה קדישא" שבראשו עומדים דסלר וסשנין. ארגון זה עוסק רשמית לכאורה בעניינים הקשורים לבית הקברות היהודי, אבל למעשה דואג לאינטרסים של אגודות יהודיות שונות המתקיימות בעיר וילנא. מאחוריהם עומדים נציגי מחתרת מהפכנית.

מסמך שכל מילה בו מדברת בעד עצמה. מפליא הדבר, באיזו מידה של מסירות נפש נאזר הרבי באותה תקופה קשה, כשאיש לא ידע מה יֵלד יום, כדי לעמוד איתן מול איתני השלטון שכידוע לא בחלו באמצעים מול מי שעמד בדרכם.

אלו הפרטים הידועים לנו מאותו פרק. אחרי שלטון רוסי של שנה וחצי כבשו הגרמנים את המחוז, ומאז היו חייהם של יהודי פינסק וקרלין קשים ומרים. גם חייו של הרבי ומשפחתו הפכו להיות בלתי נסבלים, ועל הפרטים המועטים הידועים לנו מאחרית ימיו של הרבי עד להריגתו על קידוש השם ביום י"ד חשוון תש"ג (זה תאריך משוער שנקבע לאחר השואה) ביריעה הבאה בעזרת השם.

(תודה לחוקר החסידות רבי ברוך אשר קולא.)