ההתמודדות היהודית עם גזרת השחיטה

מאמר זה מתפרסם בעת לימוד הדף היומי במסכת חולין בענייני השחיטה הכשרה, ולציון 90 שנה לאירועי חוק השחיטה הכשרה בגרמניה.

מאת יעקב רוזנפלד

"אליכם אישים אקרא, בבקשה מכם עמדו בנסיון והראו שהנכם מבני בניהם שנסקלו ונצלבו על מות התוה"ק, וכי' בשו"ת הרא"ש כלל ל"ב סי' ח' על אודות הנשים אשר לא היה להם כוח לעמוד בהיכל המלך, ובעת הגזירה החליפו מפני אימת מות, וכאשר מצאו נס ונמלטו חזרו לדתן, אמת הדבר כי מאד הרעו לעשות, וצריכות חרטה ותשובה וקבלת יסורין ויותר מהמחליפין שלא בשעת הגזירה, כי פרהסיא היא, ושעת הגזירה אמרו חכמים אפי' לשינויי ערקתא דמסאנא אסור לשנויי."

מכתב הגאון רבי חיים יצחק ירוחם, אב"ד אלטשטאט,תרצ"ד, בעניין גזרת השחיטה. שרידי אש, עמ' קעה.

"צער בעלי חיים"

גזרת השחיטה הכשרה בגרמניה הנאצית של שנות התשעים לא נפלה על העם היהודי כרעם ביום בהיר. קדמו לה גזרות שחיטה בשווייץ, בנורבגיה, בשוודיה ובעוד מדינות. הצד השווה בגזרות אלו הוא שמעולם לא נעדרו מהן מניעים אנטישמיים, אף על פי שבאופן פומבי הן תודלקו בידי אגודות צער בעלי חיים שרק טובות בעלי החיים עמדו לנגד עיניהן, זאת באירוניה כמובן.

מעניין לציין שבשנת 1912, כשניסו עסקני אגודות בעלי החיים לאסור את השחיטה הכשרה, כדי לשלול אפשרות של תקנה כזו, קיבל הרייכסטאג הגרמני תיקון לחוק הפלילי ברוב גדול שלפיו:

תקנות של מדינות להתערבות בצורת המתת הבהמות לפי הדת של כל קבוצה שהיא – אסורות. (—תיקון לסעיף 360 לחוק הפלילי)

עיתונות על גזרת השחיטה. גנזך קידוש השם.

גזרת השחיטה בגרמניה הנאצית נשאה בייסודה אופי זהה. מנהיגי האומה הנאורה לא יכלו לעמוד מנגד לנוכח הצער של הבהמות והעופות ויצאו בחקיקה גורפת נגד השחיטה היהודית, תחילה בשנת 1933, שבה עוד יכולים היו לייבא בשר ממדינות שכנות, אך עם הזמן הלכה הגזרה והחריפה עד שבשנת תרצ"ו, 1936, לפני תשעים שנה, נחקק האיסור לצרוך בשר כשר. חוק זה, בעצם, שם קץ לשוק הבשר הכשר, ואם כי שחיטות מחתרתיות תמיד היו, והמשיכו גם מתחת לאפם של הנאצים, הרי שפתרון זה כוחו היה יפה לבודדים, לא להמון העם ובוודאי שלא למוסדות ציבור.

כעת, לציון תשעים שנה לאותה תקופת התמודדות לא קלה, שקדמה לתקופת השואה האיומה שכילתה שליש מעם ישראל, אנשים נשים וטף, מהעניין להתבונן במהותה של גזרת השחיטה ובניסיון של גדולי הדור אז להתמודד עם הגזרה והשלכותיה.

מכתב הגאון מרוגטשוב בעניין השחיטה "להרבנים המובהקים מחזיקי הדת בארץ אשכנז". העתק שנמצא בארכיון גנזך קידוש השם.

הלכות שחיטה – שלומדי הדף היומי עסוקים בהן כעת, ומתייגעים בהבנתן – כבר הוכיחו חוקרי רפואה ומומחים בעלי שם שאין בהן משום צער בעלי חיים. כבר נכתבו מאמרים וספרים רבים בשלל שפות להוכיח קביעה זו. ה"הימום" המוקדם באמצעות מכה חשמלית, שאותו ניסו המחוקקים באירופה לכפות על השוחטים מאז המאה הקודמת, מטריף את הבהמה, ואף על פי שהיו רבנים שניסו למצוא פתרון לכך, הרי שלפי פוסקי ההלכה מדור דור אין שום היתר להמית את הבהמה או להטריף אותה קודם השחיטה. בעל ספר שרידי אש (הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג, ראש בית המדרש לרבנים בברלין) מגולל באריכות את הפרשייה הכואבת ואת ספיחיה, ונותן לה הקדמה קצרה:

אספת הרבנים

"מלכות הרשעה גזרה איסור על השחיטה בלא הימום הבהמה קודם שחיטתה. לאחר מכן שללו הרשעים בתחבולות חוקיות אכזריות את האפשרות להביא בשר מן החוץ, ולא התירו את השחיטה הכשרה, אפילו לזקנים וחולים מסוכנים".

בחלק הראשון הוא דן בעניין הימום בהמות אם בדיעבד, מחוסר ברירה, הוא נחשב כפתרון או לא, ובהמשך הספר (סימן ו) הוא דן בעניין "חתיכת המפרקת" – עניין שנדון בימים אלו (סיוון תשפ"ו) בין ספסלי בתי המדרשות בכל אתר, שכן זו הסוגיה הנלמדת כעת במסגרת הדף היומי.

בגמרא (חולין כז) לומדים שהפסוק "ושחט את בן הבקר" בא ללמד דלא לשוייה גיסטרא, ופירש רש"י שהיינו שלא להפריד את הראש מהגוף על ידי חתיכת המפרקת, אלא יעצור אחר פסיקת הסימנים ותו לא. אומנם שיטת התוספות היא שכוונת הגמרא שלא יתחיל בשחיטה מן המפרקת עד שמגיע לסימנים ועל ידי זה נמצא שחתך את כל הראש.

להלכה פסק הרמ"א (יורה דעה כד, ה): "והמנהג להטריף אפילו לא חתך רק רוב המפרקת, ואין לשנות, כי יש מרבוותא סוברין כן".

אלא שבספר ישמח משה (שו"ת "השיב משה" סימן כג) העלה שאף למחמירים אין מקום להחמיר אלא בבהמה, אבל בעוף אין לאסור כלל ואפילו במקום ש"יש מנהג לאסור, מנהג בטעות הוא". כן סבר גם המהרש"ם בספרו "דעת תורה" להקל לכל הפחות בעוף, אף בלא הפסד מרובה.

על פי דבריהם כתב הגרי"י ויינברג כי "מאחר שדבר זה נוגע עכשיו לכלל אחינו בני ישראל, היושבים בארצות שהשחיטה נאסרה בלי חתיכת המפרקת, ויש לחוש, שבאם חס וחלילה לא ימצאו שום היתר לאכילת בשר עוף, יכשלו רבים בעוון של אכילת בשר נבילה וטריפה, ר"ל, בתחילה באונס ואחר כך ברצון, חלילה, וישתקעו ח"ו בעוון חמור זה. ואין שעת הדחק גדולה מזו, ודאי יש לסמוך על המקילים הנ"ל גם לכתחילה, ולהתיר שחיטת עופות עם חתיכת כל המפרקת, באופנים מסוימים".

שלבי התקדמות הגזרה
את המו"מ שלח אל הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, שאף אם התנגד בחריפות לעצם הדיונים סביב הימום הבהמות, הרי שבעניין זה הסכים אף הוא להתיר באופנים מסוימים לזקנים וחולים, וכלשונו "שכל מה שביכלתנו על פי דין להקל, עלינו להקל למנוע מאחינו מאכילת נבלות וטריפות, אשר אם ירגילו בזה מתחלתם באונס וסופם ברצון, אף אם תתבטל הגזירה". [בעניין זה רבו ענפי הדיון ותשובות גדולי הדור, שחלקם נדפסו בשו"ת שרידי אש". נציין רק לדבר הגאון רבי דוד שפרבר בעל "אפרקסתא דעניא" (חלק ב אורח חיים, לח) הסבור שלעולם אין להתיר לעשות כן לכתחילה, ושאף היתרם של ה"השיב משה" והמהרש"ם הוא רק אם נחתך כל הראש בדיעבד, אך אם יחתכו כל הראש לכתחילה אין ספק שיגרמו לדריסה ויטריפו העוף על ידי כך.]

כאמור, בשנת 1936 כבר אסרו הגרמנים כליל ייבוא בשר כשר מחוץ לגרמניה, למעט בשר המיובא חינם. בעקבות זאת נוסדה בלונדון קרן למימון בשר כשר עבור יהודי גרמניה, ואלפי יהודים השתתפו בקרן, שסייעה לכ־83,000 משפחות וכמה מוסדות, לקבל בשר. אך בשנת 1938 (תרצ"ח) גם ייבוא בשר חינם נאסר, ובמאמץ אחרון שכנעו אנשי  "המרכז היהודי לענייני מתנות בשר" (גוף שהוקם בידי הרב עזריאל מונק למטרה זו בשם "מוסד להגנת השחיטה" ושמו הוחלףבפקודת השלטון) את השלטון הגרמני שיתיר לחלק את הבשר שכבר היה תקוע בנמל המבורג, ואכן זה היה המאמץ האחרון שהצליח, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

עם כיבוש מדינות מזרח אירופה בידי הצורר הנאצי הוחל חוק איסור השחיטה על כל הארצות הכבושות, אולם לחוק הזה בדרך כלל לא הייתה כל משמעות מעשית, מאחר שהיהודים היו במחנות או בגטאות ולא הייתה להם כל אפשרות מעשית לשחוט בעלי חיים גם אילו היה זה מותר. הנאצים עטפו את החוק, שהוחל ממניעים אנטישמיים ונאציים ברורים, במעטפת של "צער בעלי חיים" ו"הגנה על בעלי חיים".

הנאצים, שרצחו ועינו בני אדם חפים מפשע במשך חמש שנים תמימות, הם אשר דאגו ל"צער" של בעלי החיים…

לפנינו תצלום מכתב הגאון בעל שרידי אש (משנת תשכ"ג) שבו הרב ויינברג מביא את עדותו של ד"ר מונק, שהשיג תעודות מאנשי מדע מפורסמים המעידות כי השחיטה היהודית היא ה"יותר קלה ויותר נוחה להמתת הבהמות", וכי "הם מעדיפים אותה על כל שאר אופני המתת הבהמות". המכתב שמור בארכיון גנזך קידוש השם,

ההתמודדות

הצעת תפריט ללא בשר. תצלום מתוך עיתון פרנקפורטר איזראליטשס גמינדבלאט. יד ושם.

מאת אידה וולף

עם הנהגת איסור השחיטה ניצבת עקרת הבית השומרת על משק-בית מסורתי בפני משימה חדשה: היא חייבת לכלכל את משפחתה כבראשונה, באמצעות מזון ללא בשר אך בה בעת מזין וגם לא יקר. עניין זה הוא לחלוטין לא קשה או בלתי-אפשרי כפי שנראה במבט ראשון. הוא דורש לימוד מחדש שיכול להפוך לקל באמצעות הנחיה ושיקול דעת שיטתי.

בראש ובראשונה יש למצוא תחליפים לשני מרכיבים חשובים של הבשר: עושר בחלבונים ומרקם הטעם, שאין למעט בערכו כיוון שהוא מתבל את האוכל ומשפר את טעמו. מומלץ להרבות ככל האפשר בבישול "חלבי". מומלץ לרכוש, אם ניתן הדבר, כלי בישול חלביים, כי רק באמצעות שימוש עשיר בחלב, חמאה וגבינה מקבל האדם את החלבון הדרוש לו – החלבון אינו יכול להיות מסופק אך ורק מביצים, ירקות ודגים. דבר זה מחייב, כמובן, להעניק תשומת לב רבה יותר מבעבר לכך שלא יופחת החלבון הטבעי במזון בגלל הכנה לא נכונה. כך, חייבים להימנע מלהרתיח דגים, עדיף לבשל אותם ברוטב שכבר נעשה בו שימוש או לאפות, לאדות או לצלות אותם. באמצעות הכנה זו, לא זו בלבד שיישמרו כל מרכיבי התזונה, אלא גם טעמם יהיה טוב יותר. מלבד זה מועילים גם גבינה, שמנת וחלב לצד פטריות ועשבי תיבול, המספקים את הטעם באוכל. פתק המטבח השבועי המצורף, המכיל כמה מתכונים, מהווה פירוש מעשי להסבר קצר זה.

יום ראשון צהריים: מרק סולת של גרעינים קלויים מחיטה ירוקה, כרובית אפויה, תפוחי אדמה

יום ראשון ערב: דג מלוח, תפוחי אדמה קלופים

יום שני צהריים: מרק תפוחי אדמה, כרוב ממולא, לפתן ריבס

יום שני ערב: ביצים רוסיות, רוטב ירוק, תפוחי אדמה

יום שלישי צהריים: מרק עשבי תיבול בפירורי לחם, דג מאודה, תפוחי אדמה

יום שלישי ערב: ביצת עין, סלט חסה, לחם בגבינה

יום רביעי צהריים: מרק סולת קלויה, כרוב לבן מאודה, נתחי דג (שימוש משאריות)

יום רביעי ערב: אורז בחלב, סוכר וקינמון, רסק תפוחים

יום חמישי צהריים: מרק פטריות, תרד, תפוחי אדמה קלויים, פודינג קקאו

יום חמישי ערב: מקרוני ברוטב עגבניות, גבינה מגוררת

יום שישי צהריים: מרק עגבניות, כופתאות תפוחי אדמה, חזרת

יום שישי ערב: מרק ירקות עשיר ובו כופתאות סולת, פילה בקלה מטוגן עם סלט תפוחי אדמה

שבת צהריים: מרק שעועית, סלט סלרי מעורב, רולדת ביסקוויטים

(ביצים רוסיות באדיבות השף עומר מילר: לוקחים ביצים קשות, חוצים אותן, ומכינים מהחלמונים מילוי עשיר כמו סלט ביצים שמחזירים פנימה. המילוי לרוב כולל מיונז, חרדל, מלח, פלפל וקצת פפריקה שנותנת צבע וטעם.)

"כשרות חדשה"

בעיה שעימה התמודד הציבור שומר התורה הייתה כשרותם של מסעדות ומקומות אכילה פומביים. בהקשר זה התפרסמה בביטאון היהדות האורתודוקסית "דר-אוראליט" בקיץ תרצ"ד אזהרה מפני "כשרות חדשה":

"כשרות חדשה" – מושג חדש נולד מתוך הסיטואציה היהודית הנוכחית שהיא טראגית אך גם קומית משהו: "כשרות חדשה". ומה זה? בתורה ובתלמוד אין לכך כמובן זכר, וגם לא בספרות ההלכה והשו"ת. כאשר נעשה במקורות שימוש במילה "חדש" בהקשר להלכה, הרי זה רק במשמעות של לימוד התורה וקיום המצוות יישארו עבורנו חדשים כמו ביום הראשון – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". לראשונה נוכחנו בקיומו של מושג כזה של "כשרות חדשה" בפרסום של מסעדה יהודית במקום רחצה ידוע ב"יער השחור" [=אזור נופש במערבה של גרמניה]. שם נאמר בהקשר זה: "המטבח הבשרי מנוהל לפי הכשרות החדשה". אנו מדווחים מדי יום על הסתגלויות כאלה בסגנון "הכשרות החדשה" במפעלים ציבוריים כמו במוסדות יהודיים ובבתים פרטיים במדינה.

עבור קוראינו שאינם מצויים כל צורכם במשמעות של "הכשרות החדשה", ושגם לא יוכלו לברר זאת בשום לקסיקון יהודי, מוגדר כאן המושג באופן חד וקצר: מדובר בבשר מבהמות שנשחטו לאחר הימום, עם או ללא שחיטה – ובמקרה זה אין לכך כל חשיבות. מדובר אם כן בבשר שאינו כשר באופן חדש, אלא שלפי המושגים הישנים והחדשים הינו טריפה גמורה ואין כל כוח רבני שבעולם שיכול להכשיר נבלות וטריפות. וזה כבר כמעט ציני שמסעדות יהודיות מאמינות שהן יכולות להשתמש במושג שפשוט אינו קיים – "כשרות חדשה" – בכדי לפתות אורחים שומרי כשרות.

"דר-אזראליט", י"ד באב תרצ"ד (26 ביולי 1934), עמ' 5–6.

כאמור, בשנים אלו התעורר פולמוס בין חוגי היהדות הנאמנה לבין הליברלים. המקילים דרשו שמחמת כורח השעה יש להקל אף בשחיטה שקדם לה הימום. סוגיה זו הונחה לפתחם של גדולי התורה באירופה, ואף לארץ ישראל היא הגיעה. המו"מ היה אמיתי ונוקב, ואחד מסעיפי ההחמרה אף בדברים שהם קלים יותר הלכתית מהימום היה שבשעת גזרות נגד הדת אסור להיכנע ולהראות למְצֵרִים שגזרתם מצליחה וכתוצאה מהן משתנה ההלכה הרווחת מישראל מדור דור.

בשנת תרצ"ח פרסם ד"ר הרצברג מאמר חריף בעיתון הציונים נגד עמדת הרבנים השוללת פשרה, ובתגובה לכך פרסם דר איזראליט מאמר תגובה:

"אף אחד אינו מכחיש את הקושי שעולה כאן ואף אחד לא רצה פשוט להשתיק את הבעיה. ההיפך הוא הנכון. אנו חייבים להיות משוכנעים שהרבנים שלנו מחפשים תמיד כל דרך לאפשר אכילת בשר. אך דרך כזו חייבת להיות במסגרת המסורת […] לעיתים מתרשמים אנשים החושבים אחרת מאתנו, כאילו האורתודוקסים הללו הם בעלי מהות עגמומית ללא לב בשר, ללא שמחת חיים, מרוחקים מתחושות שמחה ועצב. הבליסן האם לא היינו גם אנו רוצים לאכול בשמחה מסיר הבשר? […] בדיוק עליו [=על היהודי שומר המצוות] לעמוד במאבקים הפנימיים שלעיתים הם החריפים ביותר. אך שוב ושוב ישמח היהודי שומר המצוות כשהוא יודע שהוא בעצמו כובש עכשיו בכל זאת את יצרו. התחושה, שהוא יודע שהוא מעמיד את כל עצמותו בשירותו של הקדוש ברוך הוא, שבכל מקרה הוא פועל למען תכלית עליונה, מרוממת אותו ומעניקה לו ביטחון וכוח, למרות כל עוגמת הנפש  להחזיק מעמד. יחד עם ד"ר הרצברג, יאמרו ודאי גם אחרים שאלו פראזות חיוורות וריקות מתוכן שאינן שוות היום. להם חייב אני להשיב, שכרגע, כאשר כה רבים חשים בדיוק כך ולא אחרת, אין הם יכולים להיות עוד סתם פטפוטי סרק […] לפחות אל לנו לשכוח את המספר הרב של המתחרדים (מבחינה דתית) […אך] כמה הרבה אנשים האמינו כבר בעבר שעליהם לחלל את השבת בעבודה בכדי להציל את פרנסתם הבסיסית. אמנם אי אפשר לטעון שהאורתודוקסיה חרצה את משפטם של אנשים אלה ולא הסבירה פניה לכל אחד שמצא את הדרך חזרה. אולם מה היה קורה ליהדות אם העולם האורתודוקסי היה מאשר את התנהגותם של אנשים אלה בחללם את השבת? […] בוודאי, היה נוח יותר לו היה לנו בשר, אך בכל זאת אין זו בעיית יסוד דחופה כל כך כפי שהיא נראית בעיניו של ד"ר הרצברג.

"דר איזראליט", כ"ט תמוז תרצ"ח (28 ביולי 1938), עמ' 8 (תודה ל"יד ושם").