הגמרא הראשונה של הרבי

ט' תמוז, יום ההילולא של הרבי הגאון והקדוש מצאנז רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל.

סיפור מאת יעקב רוזנפלד

לפני מאה שנה, בשנת תרפ"ו, הוכתר לראשונה רב חסידי בעיר הגדולה קלויזנבורג, שמוכרת יותר בעולם כקלוז' נאפוקה (Cluj-Napoca), אשר בלב אזור טרנסילבניה ברומניה. 

הרב שהוכתר היה אברך צעיר לימים, ושמו רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, שהיה מוכר בעולם כ"עילוי מרודניק". "ר' זלמן לייב", כך היה מכונה בחיבה בפי קרוביו ומעריציו, כבר הספיק בשנות חייו הקצרות להיות גולה במקומות תורה רבים מאוד, ומשכך צבר לו חוג אוהדים ומעריצים במקומות רבים. זמן ממושך עשה בישיבה הוורשאית "מתיבתא", שגדולי הדור הרביצו בה תורה והעמידו בה תלמידים ענקי עולם – "אריות". שנים רבות לאחר מכן במשך תקופה ארוכה היה מסכית לשיעוריו של הגאון מבריסק, שהתגורר בוורשה, ואצל עוד צדיקים ואוני עולם.

את עיקר תורתו בימי ילדותו קנה מאביו הגאון רבי צבי הירש מרודניק, ותחת חסותו עוד הספיק להיבחן על הש"ס כולו בהיות נער בר מצווה, אולם ניצני גדלות כבר ניכרו בו בעודו ילד קט. על מי מסופר היום שביום תענית אסתר הספיק ללמוד את כל מסכת תענית בתלמוד הבבלי, בהיותו בן עשר שנים, ועוד נשאר לו זמן לייצר רעשן עצום למחיית המן…

בצעירותו

יתום עני היה "זלמן לייב", אבל עיניו זרחו וליבו היה מתרונן בעונג שלא מהעולם הזה עת עשה לילות ארוכים בבתי מדרשות עתיקי יומין ושותה בצמא דברי גמרא ופוסקים.

כשהתארס עם הזיווג הראשון שלו, אם י"א בניו הקדושים, שגם היא עלתה עולה תמימה במזבח השואה, קיבל מחותנו מתנה יקרת ערך: שעון מזהב.

המתנה שימחה את ליבו כמו ששעון זהב יכול לשמח כל לב, אולם החתן הצעיר, היתום העני, אהב תורה יותר מאלפי זהב וכסף והוא, תשוקה אחת בערה בליבו. הוא רצה שיהיה לו ש"ס. ש"ס שלם, גמרא, רש"י, תוס', רא"ש, רי"ף, ר"ן, נמוקי יוסף, מהרש"א, רש"ש… ש"ס שלם!

שעון הזהב בהק בכיס מקטורנו של הנער היתום, אולם לא היה כלל ספק בליבו באשר לתוכניתו, וכמו כל חלום ודמיון שעלה במוחו במשך כל ימי חייו, רעיונות ודמיונות שעם ישראל לא יכול היום לדמיין עצמו בלעדיהם, כך את החלום הזה מימש מהר מאוד.

רוצים דוגמה לחלום שהצליח להגשים כבר בהיותו רב צעיר בקלויזנבורג? הינה:

הסיפור מתחיל כשהרבי היה ילד קטן, ילד יהודי קטן וטהור שאוהב ללמוד תורה ואוהב את רבותיו, אבל כאבו לו התנאים הקשים שהיו מנת חלקם של ילדי החדרים של אז. הם היו יושבים בחדרים צרים וצפופים, והוא ידע שאלו לא נתונים שמטיבים עם ילדים רכים, ולא עם ההתקדמות הלימודית שלהם.

"הבטחתי אז לעצמי", כך סיפר פעם בזקנותו, "כשאגדל, אבנה בניין גדול ומרווח, רחב ומפואר, לילדי תשב"ר"… והוא עמד בהבטחתו, וכשהיו שרידי קלויזנבורג מספרים על הבניין היפה שהקים הרבי במו ידיו, בעשרת אצבעותיו, בהיותו אברך צעיר בשנות העשרים, רב חדש לקהילה שזה עתה נוסדה, הם היו גם אז משתוממים מאיפה היו לו הכוחות להיכנס למפעל כזה, אולם הייתה לו סייעתא דשמיא. לפעמים הוא היה סוגר את הגמרא הגדולה, זו שכעת אנו עוסקים בה, ויוצא לגייס כספים עבור "החיידר". היה לו מבט רחב ורחוק. הוא לא יכול היה להסכים לכך שילדי הקהילה החסידית ילמדו יחד עם מי שאין רוח חכמים נוחה מהם, וכשהבניין עמד לתפארת לא היה מאושר ממנו, לא היו מאושרים מהורי הקהילה החסידית שמנו כבר בתרפ"ז מעל 300 משפחות ומספרם עלה משנה לשנה.

מאה שנה חלפו מימי הבראשית של רבנותו הראשונה של הרבי מצאנז קלויזנבורג, ותיאורי ההוד שנשתמרו על מסירות הנפש שלו לצאן מרעיתו, לתלמידי ישיבתו בקלויזנבורג ולכל דבר שבקדושה, נראים לקוחים ממחוזות אחרים לחלוטין, מסירות נפש של תנאים קדושים בדור השמד.

נחזור לימים ההם.

השעון הלך לאן שהלך ותמורתו, הש"ס הגדול והמפואר, היה מלא בכל הטוב שעד כה יכול היה רק לדמיין לעצמו, מלא בכל הטוב והמתוק שעד כה אולץ ליהנות ממנו בבתי כנסת לאור נרות קלושים, וכעת יש לו האוצר הזה בבית שלו. ש"ס שלם, גן עדן עלי אדמות. וכשנסע לעיר קלויזנבורג, כאברך צעיר, עת התקבל כרב עדה גדולה וקדושה בישראל, הלך עימו הש"ס הגדול והיקר, והיה הש"ס הזה חבר יקר לליבו, ידיד נפש, ובאהבתו היה מתרפק משך כל שנות רבנותו בעיר גדולה זו.

הש"ס העניק חיות, עונג ושמחה לרב שנשא את משא קהילת הקודש על כתפו וכבר הנהיג עדה קדושה בישראל, כאדמו"ר נערץ בקודש, ממשיך דרך אבותיו הק' מדור דור.

בשנת תש"ד נפסקה שירת החיים של הקהילה היפה והטהורה של קלויזנבורג. הנאצים ימ"ש נכנסו לקלויזנבורג, הרבי נלקח לאושוויץ בעוד אשתו וילדיו נותרו בגטו קלויזנבורג. וכל מעשי תוקפו וגבורתו וקדושתו אשר קידש שם שמיים באותה תקופה מרה כלענה עדי הגיע אליו בשורת האיוב על מות אשתו וי"א ילדיו, בהיוותרו בדד בעולמו, הלא הם כתובים ומפורסמים, ואף כאן בגנזך קידוש השם פרסמנו בשלל שפות וצורות ואופנים את פלאי שרף עליון זה, אשר כפי שהעיד על עצמו:

"איבדתי את אשתי, איבדתי את י"א בניי ובנותיי, אבל את אלוקיי לא איבדתי"…

ההיסטוריה יודעת כמה יהודים לא איבדו את אלוקיהם בזכות אותו צדיק אשר גם בימי השואה, אפילו בצעדות המוות הרעיף טללי אמונה וביטחון על ליבם של יהודים שבורי לב, ולאחר השחרור היה מקבצם ושומר עליהם ומלמדם תורה ומעמיד תלמידים לאלפים ומעמיד חופות ובתים וקהילות; ההיסטוריה יודעת כמה פעל אותו צדיק עד יומו האחרון להגדיל תורה, להעמיד גדולי תורה, וכמה פעולות צדקה וחסד לאלפי רבבות בוצעו ברוחו הטהורה, בידיו הק', ועדיין משאת נפשו ושעשועי ליבו היו אותיות הגמרא הקדושה.

הגנרל אייזנהאואר, לימים נשיא ארה"ב, מבקר במחנה העקורים, יום הכיפורים תש"ו. הרבי מצאנז, בעיצומן של התפילות יוצא לקבל את פני האורח. ("ביטאון צאנז").

בגמרא ומפרשיה מצא את שאהבה נפשו, וגם תלמידים מבקשי תורה ועבודת ה' היו אהובים עליו וחביבים עליו יותר מכול.

כמה היו דברי תורה חביבים עליו? פעם ביקש לסור לאחד מרחובות קריית צאנז, עת התארח בה הרה"ק מרן אדמו"ר ה"לב שמחה" מגור זיע"א. הוא ידע היכן חדרו של הלב שמחה והקשיב לקול התורה שבקע ממנו, קול ערב, קול שירת גן עדן, קול מלאכי השרת. הרבי מצאנז התרגש עד דמע, ולא יכול היה להעתיק אוזנו משם, אין קול ערב יותר מקולו של קדוש עליון שמתייגע בתורה ודבוק בקונו. הרבי מצאנז לא יכול היה לעצור בנפשו. הוא נקש בדלת החדר, וביקש להיכנס פנימה, יחד עם מלווהו.

אך הלב שמחה, עניו ושפל ברך כמותו, לא רצה שיראוהו הוגה בתורה. וברגע שנכנס הרבי מצאנז לבקרו כמו נעלמו כל הספרים מהשולחן ועליו נפרס דף גדול של המודיע…

האדמו"ר הלב שמחה מגור לומד בנאות דשא בהרי שוויץ

הרבי מצאנז היה מספר עדות זו בהערצה אין קץ.

הרבי מצאנז אהב את התורה אהבה בלי מצרים, ומסר נפשו עליה, ומסר כל כוחו והונו למען "מפעל הש"ס שכל מהותו הרבצת תורה והעמדת גדולי עולם בכל החוגים והעדות.

ולעולם ועד זכר את הגמרא הראשונה ההיא, זאת חליפתו משעון הזהב היפה ומרהיב העיניים, וכשיום אחד בא לבקרו תלמיד ותיק, שריד שואה, וגילה לו שביקר בקלויזנבורג מייד אחר השחרור ומצא בה את הגמרא ההיא, הגמרא הראשונה של הרבי, נעתקה נשימתו של צדיק הדור, והתרגשות עצומה התפשטה בו.

"ובמאמצים רבים הצלחתי להביא אותה הנה, ולהשיבנה לבעליה"… אמר התלמיד והתרגש עד דמע לנוכח עיניו הדומעות של הרבי הקדוש.

ישב הרבי עם הכריכות הישנות והעביר ידיו הקדושות על כל אחד מהדפים. הוא ליטף אותם באהבה ולהתרגשותו לא היה קץ. שעה ארוכה ישב עם הדפים וליטף אותם, ואהב אותם, והיה נראה שנפשו יוצאת מרוב אהבה וגעגועים, ואז נענה ואמר לתלמיד שהביא את האוצר המופלא שלא יסולה בפז:

כמה שאני אוהב את הגמרא הזו, אבל היא לא שלי. היא שלך. אתה מצאת אותה לאחר שכבר התייאשתי הימנה, ולפי ההלכה איננה שלי. אם טוב בעיניך להביא אותה לי, לו יהי, אבל אתה לא חייב…