ברכת האב

סיפור לפרשת השבוע מאת יעקב רוזנפלד

בערב שבת פרשת תולדות, כשאנחנו קוראים ולומדים על יצחק אבינו שמברך את בנו יעקב בהיותו על ערש דווי, אני רוצה לספר לכם על ברכת אב לבתו, לפני שמונים וחמש שנה, בגטו לודז' הסגור ומוכה השכול והיגון.

לאה ורוצלבסקי הוא שמה של הנערה, והעדות שלה כתובה בדם ליבה בספר לא גדול שכתבה לפני קרוב ליובל שנים, ושמו: "תיקון חצות שלי".

כריכת הספר תיקון חצות שלי

תיקון חצות

בהקדמה כותבת לאה:

אני יודעת שאין אני ניצולת שואה יחידה הנתקפת בסיוטי שינה, אך אין הדבר מנחם אותי. מה נחמה בצרת רבים? אני מנסה לעזור לעצמי בלילות כאלה (…)

עד שעלה הרעיון בליבי לשבת ולהעלות על הנייר כל מה שבליבי.

אולי אצליח לחיות שוב בצוותא עם יקירי שהלכו ואינם עוד.

אין אני סופרת, מעולם לא ניסיתי להיות כזאת, אך אני הרי יכולה לגנוז את הכתוב, שיהיה שמור עמי, בשבילי בלבד.

רעיון נפלא.

מחר בלי נדר אני מתחילה…

ובלבד שבני ביתי לא יראוני בקלקלתי.

אקום לערוך "תיקון חצות" כפי שאבי הקדוש, ירא האלוקים היה נוהג לעשות.

בשינוי נוסח.

ואני, כל אימת שאני קורא את יומנה שחבוי באוצרות גנזך קידוש השם, מודה בליבי לגב' לאה שפירא על שלא גנזה את הכתב, על שלא שמרה אותו עימה, בשבילה בלבד… אינני יודע מה היה בסופה של לאה, והיכן התגוררה. את ספרה הוציאה לאור בהוצאת "מורשת" ו"ספריית פועלים", ותודה להם.

היומן הזה, כל שורה בו, כל פרק, כל כולו, מהווה מסמך יקר ערך מאין כמותו, להבנת המושג של מסירות נפש; להבנת חיים של יהודי חסידי דווקא אי שם בעמק הבכא, לקראת הסוף הנורא, מול לועו הפעור של השטן המשחית, וגם, לקבלת מושג כלשהו על מצוות כיבוד אב של נערה שבורת לב, חסרת כוח ואונים, שעשתה את כל שביכולתה וגם מה שמעבר לה, למען אבא שלה, עד לסופו המר, עד לאותו לילה שבו הוא שכב בעיניים עצומות, כשבירך אותה מקרב לב אוהב וטהור.

לאה זכתה וניצלה. היא כבר הייתה חולה מחלה אנושה בסוף המלחמה, וניצלה. חודשים הייתה מאושפזת, על שערי מוות, וניצלה. היא ספגה מכות רצח וניצלה, כל סובביה במחנות ובגטאות מתו והיא ניצלה, ובסוף, בספינה הבוערת, בהיותה אפופה אש ותמרות עשן, היא ניצלה.

מתוך האש

אני כבר במורד המדרגות, מציצה פנימה אל ה"בטן" (בטן האונייה. י"ר) שם משתוללת מאכולת אש ענקית. (…) ומתחרטת מיד. הרצון להישאר בחיים מתלהט בי עכשיו יותר מתמיד. נכווית מהאש המשתוללת ומתחרטת מיד.

אני מנסה להיאחז בקיר המדרגות ולעלות, אך אין הדבר עולה בידי.

אני נתקפת בחרדה וזועקת

"הצילו"!

ואני מרגישה ששתי ידיים מושכות אותי בכוח למעלה…

האש הלוהטת והצורבת עכשיו מאחוריי, רוח הים מצננת את פניי ומשיבה את רוחי.

זה תיאור השרפה שאפפה את האונייה שעליה העלו אותה הגרמנים יחד עם שרידי מחנה שטוטהוף. זה היה פרפור הגסיסה האחרון של החיה הנאצית, ולאחריה, כבר העלו שומרי האונייה שכן שרדו את השרפה, דגל לבן לעיני החיילים הבריטים שהגיעו, מאוחר מדי.

מחנה שטוטהוף

את האונייה הציתו הגרמנים ימ"ש במו ידיהם.

לפתע אנו שומעות קריאות "שמע ישראל".

קריאות שהלכו ונחלשו במהירות.

שמע ישראל, הם נשרפים שם!

אפסה כל תקווה להישאר בחיים. גם אנחנו, על הסיפון, נחזיק מעמד אולי חצי שעה, לא יותר.

וכאשר נחלשה קריאת שמע ישראל למטה, עלתה פתאום צעקת שמע ישראל אדירה מפי הנשים שעומדות כאן, על הסיפון.

מהיכן בא לנו הכוח לצעוק זעקה כה גדולה ומרה? היה זה כמו הד לקולות העמומים שעוד בקעו מלמטה

וההד התפשט כאילו על פני הים כולו…

קשה לי לשאת את תחושת האבדון. הנשים, המפויחות כולן, מנפנפות בידיהן בדומה לעטלפים שחורים, או שדים מסיפורי מעשיות. באפלולית בין הערביים, זה נראה כמחזה אימים שלא מן העולם הזה. אני עוצמת את עיניי מלראות…

גם מזה ניצלה לאה, וגם מ"שרפת הצריף" הנפשעת של הגרמנים ימים ספורים קודם לכן, וגם אז, למול ריחו של הים המשכר, עוד לא בא הקץ לצרותיה של לאה ורוצלבסקי, ילדת התפנוקים מרחוב דוברובסקאיה בפאביאניצה. כל היקרים לה מתו בין ידיה, צרות נוראות אפפו אותה, ואז, דווקא לקראת הסוף חלתה, ועוד איך חלתה, והיא מספרת על כך בפרק כה עצוב וקודר בשם "לקיתי בעשר מחלות".

זה כבר היה אחרי השחרור, לפני שמונים שנה בדיוק, והיא שכבה בבית החולים, סובלת ונאנקת, ובין לבין משתעשעת בתקווה שמישהו מהיקרים לה עודנו בחיים, ועוד יבוא פתאום לבקר אותה.

אני בוודאי אקפוץ מרוב שמחה, ואז, בין רגע אבריא…

היא נשארה בחיים גם לאחר שכל החולות בבית החולים מתו.

בוקר אחד אני מתעוררת והנה אני אחת ויחידה מכל אלה שניצלו ממחנה ההשמדה…

ומדי פעם, כשהרגישה כבר על צווארה את חרבו של מלאך המוות, הייתה צפה ברכתו של אביה הצדיק ועולה לנגד עיניה:

רק כשאני נזכרת בברכתו של אבי כי בסופו של דבר לאחר ייסורים ועינויים רבים אזכה לעלות לארץ ישראל ולבנות שם בית, מתעוררת בי התקווה הכמוסה שברכתו של אבא תתקיים פעם, שעוד יתרחש הנס הגדול ועוד אזכה לראות את הארץ ואף לבוא לתוכה…

משום מה אני מאמינה בכוח ברכתו של אבא. לא פעם דימיתיו במחשבותיי ליעקב אבינו המברך את בניו לפני מותו…

לחנוק כל מריבה לפני שהיא פורצת

התיאורים של לאה על צדקותו של אביה ועל עבודת ה' שלו, עוצרי נשימה. הוא היה מתמיד, עובד ה' ובעל חסד. בזמנים הקשים ביותר לא העלה על דעתו לאכול מאכלים בלתי כשרים שחולקו בגטו. בזמנים הכי קשים היה ביתו מלא אורחים מכל הסוגים והמינים, ועל אחת האורחות שהשתכנה בביתם עם כל ילדיה וכילתה את המזון של כולם ולא נקפה אצבע לעזור במאומה, אמר אבא:

בצפיפות הזאת, כל ניצוץ קטן עלול להצית להבה, אש שלא נוכל לכבות אותה. מוטב איפה לחנוק כל מריבה עוד לפני שהיא פורצת.

ולאחר עשרות שנים, לאה, הילדה הטובה, הרעבה והמעונה, ענתה לאביה באישון ליל, בביתה, בארץ ישראל, תוך כדי עריכת ה"תיקון חצות" שלה:

תיקון חצות מהצייר בוריס שץ

כן, אבא! בכל פעם אני מבינה אותך יותר! איפה שיש תורה, יש גם חכמה וטוב לב. מכל מלמדי השכלתי במשך כל שנות חיי הקשות ומלאות הסבל, וממך יותר מכולם. לילה טוב אבא.

בעיצומה של המלחמה אירע האסון. בלילה קר וקודר. אבא החלש שכב במיטה וקרא ליוסף דויד, הבן שבו תלה ציפיות אין קץ. כה קיווה שיגדל לגדול בישראל.

"גשה נא ואברכך בני".

ויוסף דויד, אך ילד, הבין את מה שהולך להתרחש. נרתע לאחור. לא העז לגשת. ואז, לאה ניגשה.

ואבא לחש לה, חלוש ותשוש:

את, ביתי לאה, שטיפלת בי בנאמנות ובמסירות, והיטבת עמי, ואף הצלת אותי מידי הגוי, דעי לך שתעברי עוד בחייך הרבה קשיים וסבל, אך עם כל זאת, אל תתייאשי לעולם מן הפורענות. עוד תזכי לחיות בארץ ישראל ותקימי משפחה…

אבא גמר את ברכתו, ונשא בכוחותיו האחרונים את עיניו כלפי מעלה, מבקש מריבון העולמים תפילתו האחרונה, ואז ראשו צנח על הכר. הוא השיב נשמתו לבוראו…

אימא, אימא…

דמותו של אבא וברכתו, ליוו את לאה במשך כל השנים. כשעדיין היו בגטו, הייתה פוקדת את קברו ובוכה, ומתייפחת. היא הייתה מדברת עימו ומפצירה בו שיתחנן לפני כיסא הכבוד כי כשל כוח הסבל.

ויום אחד, אחרי שראתה נאצים משליכים ילדים מקומות עליונות לתוך עגלות וחלקם מתים במקום או נפצעים קשה, ושמעה את זעקותיהם החלושות "אימא אימא", היא רצה לקברו של אבא הצדיק ואמרה לו:

אבא, מדוע אתה לא מקים שם במרומים זעקה גדולה ומרה? (…)

אבא! שאלתי אותך פעם מדוע אתה קם בלילה ויושב על הרצפה ומתפלל בבכי חרישי. לא הכל הבנתי מה שאמרת לי, אבא. אך זוכרת אני רק משפט אחד: על חורבן בית המקדש אתה בוכה (…)

אבא, אם אישאר בחיים, גם אני אקום בחצות הלילה לקונן על חורבן הבית. הבית שלנו, הבית של כל היהודים…

באותו תיקון חצות כותבת לאה בדם ליבה:

רודפים אחרי כל הימים קולות הילדים הקוראים לאימא. "אמא"… ואין עוזר ואין מציל.

אימא… אימא!!!

הלל

הספר "תיקון חצות שלי" קשה לקריאה, אבל אין הרבה מסמכים כאלו בעולם. הספר הזה מספר את השואה כפי שהתרחשה ויש בו דברים שנכתבו בסערת רגשות, ואותם אנחנו מבינים אבל לא מצטטים.

לאורך כל התקופות הקשות עמדו דבריו של אבא וברכותיו מול עיניה. "אל תתייאשי מן הפורענות" לחשה לעצמה שוב ושוב, גם בהיותה בתחתית ערמת גוויות.

אצטט עוד כמה שורות מהיומן המופלא. לאה מספרת על תקופה נוראה בחיי הגטו. הרעב הפיל את כולם, והמחלות השתוללו. הייאוש כרסם ואיים להטריף את הדעת, ואז:

"חזקי ואמצי, לאה"… עודדה לאה את עצמה.

החכמה היא לחיות ולא למות. המתים אינם עוזרים לאיש. גם אבא, כשהיה מתפלל ואומר הלל, הסביר לי אחרי כן את פירוש המילים "לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה, ואנחנו נברך י-ה…

ואז, בין כל הגוססים והחולים נרדמת לאה, ומילות ההלל בין שפתיה, ועל אותו ליל בלהות היא כותבת:

לא פיללתי ששנתי כה תערב לי הלילה…

פסוק זה חוזר על עצמו שוב בין פרקי תיקון חצות של לאה ורוצלבסקי. יש הרבה מה ללמוד מאישיותה ומכוחה של נערה יהודייה זו, ואסיים את רשימתי בציטוט מרטיט לב ובו לאה מתארת את מחלתה האנושה בעיצומה של המלחמה, ב"דלקת המעי העיוור" לקתה. כך אבחן הרופא.

הכאבים היו אל אנושיים ואני פרפתי במיטה בין חיים ומוות. אני רתוקה למיטה. הכאבים אינם מרפים. מצב בריאותי מחמיר והולך מיום ליום. כואב לי גם שאמא וכל בני הבית כואבים את כאבי וסובלים אולי לא פחות ממני. מצבי ממש נואש. לבי סמוך ובטוח שהלילה אוציא את נשמתי. מי ילך להודיע לחברה קדישא על מותי? אולי יוסף אחי, בגיטו אפשר עוד להתהלך עם זקן ופיאות ברחוב. אך למרות הכאבים נרדמתי. חלמתי שאבי עומד מתחת לעץ עטוף בטליתו ומתפלל. אני מטה אוזן: מה מתפלל אבא? בוודאי.

הוא אומר הלל.

"לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה, יסור יסרתי יה ולמות לא נתנני. פתחו לי שערי צדק, אבוא בם, אודה יה. זה השער לה' צדיקים יבואו בו. אודך כי עניתני ותהי לי לישועה…".

וכי מה, אני לא יודעת שזו תפילת הלל? פעם כאשר אבא לימד אותי את התפילה בסידור, למדתי את כל הקטע בעל-פה. המילים מצאו חן בעיני. אבא שמח מאוד על כך.

אני רואה את עצמי ניגשת אל אבא, מנשקת את ציציות הטלית ואומרת את התפילה בעל-פה…

כשהתעוררתי הרגשתי הקלה רבה. בבוקר קמתי. ירדתי מהמיטה והנה אני בריאה לחלוטין. לא כואב ולא מציק. מישהו הסיר ממני את כל המחלה והכאבים כמשחק-קסם.

 אבי היקר, האתה הוא זה שהבאת לי מזור בתפילתך? בתפילתך "לא אמות כי אחיה" שנתקבלה לפני כסא-כבודו –  והנה נפתחו לפני שערי צדק, שערי החיים, ואבוא בם…

אבי היקר! ראה, הנה אמונתך השלמה באלוקים דבקה גם בי. מה טוב ומה נעים להתפלל יחד אתך! גם בביאת המשיח אני מאמינה, אבא. הרבה שרים את זה בגיטו. הוא הפך להמנון שלנו.

זהות ופרטים. בקשה

איני יודע מי היה אביה של לאה, בספר היא אינה מנדבת פרטים על אודותיו או על משפחתו. חיפשתי זמן רב אחרי מקורות המשפחה, ולו בכדי שנוכל ללמוד משניות לעילוי נשמתו הטהורה של איש צדיק יסוד עולם, שאינני יודע מי הם בני משפחתו ומה הדרך שבה הם הולכים.

מה שכן, בתחילת הספר כתוב שהייתה לו "סמיכת חכמים מהרבי מסוכצ'וב בעל אבני נצר" (אבני נזר. י"ר) וה"אגלי טל", ו"שלשלת יוחסין לו מאחוריו: דור שביעי ל'מגן אברהם', ועוד דבר: גם שני ספרי תורה כתב והוא מתעורר בלילה לתיקון חצות"…

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ומי שיודע פרטים עליו או על משפחתו וכן על לאה שפירא (ורוצלבסקי) ישלח נא אותם אלינו, ולו תהיה צדקה.