בניין עדי עד

חיי חסידים ואנשי מעשה בינדז'יוב

יריעה נוספת על העיירה, מאת יעקב רוזנפלד

אפתח בציטוט מזיכרונות שריד העיר:

"הצו 'עבדו את ה' בשמחה' השתמר בכל בתי החסידים בעירנו.

מי מאיתנו אינו זוכר את קולות השירה והזמרה שבקעו ועלו מבתי תפילה אלו? ובאזני מי מאתנו אינם מצלצלים עוד אותם הניגונים הנפלאים שהייתה בהם התלהבות דקדושה, התרוממות הנפש ודביקות בה' ובמצוותיו, כחוט המשולש שלא ינתק מדור דור.

עולים בזכרוני ימי השבתות וימי החג, ובמיוחד הימים הנוראים שבאותם ה'שטיבלאך', ואותם היהודים הנפלאים כשהיו נוהרים בהמוניהם לבתי התפילה שלהם, מעוטרים בבגדי המשי שלהם וכובעי ה'סאמעט' או ה'שטריימלעך' על ראשיהם, ועל ידם בניהם וחתניהם 'אברכי המשי' העושים אגודה אחת למלא רצונו של מקום ולעבדו בלב שלם.

ואני נזכר גם באותן השיחות, שיחתם של תלמידי חכמים ושומרי משמרת בדרכי החסידות, שזקניהם היו מרבים לספר בשבחם של צדיקים ונפלאותיהם, והצעירים שותים בצמא את דבריהם, ובמיוחד של אלה שחזרו מבתי האדמו"רים שליט"א, ושזכו רק עכשיו להתבשם מתורתם ומדרכיהם בחסידות.

מה יפים היו אותם הזמנים, ומה נהדר היה המחזה בליל ויום שמחת תורה בבתי החסידים, וכמה היו מרנינים את לבות מאות היהודים, אנשים, נשים וטף, מבין המוני ישראל שבעירנו שנהרו לחזות בתפילתם ולשמוע את שירתם ולהסתכל בריקודיהם, כשהם דבוקים וצמודים לספרי התורה שבידיהם ושמחים בצוותא בשמחת התורה…".

(שאול גרינברג, חולון, ספר הזיכרון דף 207)

"מתיקות מהולה בעגמת נפש"

טעם מתוק יש להם לזיכרונות העיר ינדז'יוב שפזורים בארכיון גנזך קידוש השם. אין ספק שזו מתיקות שמהולה בתעוקת לב, כי הרי כל היופי הזה הלך לאבדון בשנות הזעם, אלא שלפעמים טוב להיזכר בהווי הימים ההם ולנסות להשוות.

הבה נתבונן בחייו של החסיד הגוראי ר' העניך וואקסבוים הי"ד, שהיה גאון בתורה, עובד ה', ואיש עסקים מצליח. חנוך היה שמו, ואצל חסידים חנוך הופך להיות העניך, כידוע ומוכר עד היום.

חוויה חבויה

ר' חנוך נולד בשנת תרל"ז בעיירה בילגוריי, פלך לובלין, בבית חסידי חם. וכמנהג הימים ההם, אב שהתברך בבנים בעלי תורה וחסידות במידה טובה, היה לוקח אותם יחד עימו בנסיעתו אל הרבי, כדי שיספגו מקדושת התורות, השולחנות והתפילות בצל הקודש. אולם מטרה נוספת הייתה בצירוף הילדים הטובים אל הרבי, וזו הייתה חבויה בלב ומעולם לא יצאה חוצה…

הרחק מעין רואה היה מתבצע שוק חתנים יקר מאוד, שהיו מעורבים בו אנשי עסקים עתירי נכסים עם "שותפיהם", חסידים חריפים, אולם עניים מרודים שהיו מוכרים את העילוי שלהם למרבה במחיר, ולסחורה טובה ומשובחת תמיד היה ביקוש ער. מחזה נפוץ היה אז לראות בחור צעיר נסחב מהעיירה גור יחד עם ש"ס וילנא גדול וכבד. הוא נסע אל הרבי כנער צעיר, ושב לביתו חתן. במקרה הפחות טוב, היה החתן חוזר לביתו כשבכיס חליפתו חבוי שעון זהב יקר ערך.

באותו פרק שהה בגור החסיד המפואר ר' אלתר, שהיה מכונה ר' אלתר הגדול (דער גרויסער ר' אלתר), ועיניו שוטטו על בחורים טובים שבאו לחצר הקודש, עד שנחו עיניו על צורב צעיר מלא חן, עובד ה' וגדול בתורה. הוא ערך משא ומתן רציני עם אביו, ולאחר ברכת הקודש באו הדברים לידי גמר.

ר' אלתר היה השוחט הראשי של ינדז'יוב, ובעזרת ה' תוך תקופה קצרה בא חנוך בן השבע עשרה בברית הנישואין עם בתו פערל, והתחיל להתגורר בעיר מגורי חותנו, כנהוג וכמקובל.

תקופה קצרה אחרי החתונה, והזוג הצעיר הביא נחת ואושר לכל המשפחה, ואז פרצה מגפת הטיפוס בינדיז'וב ולדאבון לב נדבקה פערל וחלתה קשות. היא לא שרדה את המחלה האלימה, ונפטרה.

ר' אלתר לא יכול היה לחשוב על הרעיון שבנוסף לפטירת הבת הוא יאבד גם את החתן האהוב, המושלם, ולקח את חנוך כחתן לבתו הצעירה, ברכה. העניך נשאר במשפחה, והמשיך לעשות חיל בתורה ועבודת ה'.

איש אשכולות

מהר מאוד נשאב העניך לעסקי העץ ששגשגו באותו זמן, סוג של פרנסה שבכוחה להעניק רווחה כלכלית בד בבד עם האפשרות להישאר בבית ה' ולהגות בתורה יומם ולילה, וזה בדיוק מה שהעניך עשה ביחד עם שותפיו, סוחרי העץ ביערותיו של ר' בונם, אביו של ר' מרדכי יוסף ורדיגר, החסיד הגוראי איש האשכולות, שעליו כתבנו ברשימה הקודמת.

השותפים, ר' העניך וואקסבוים, ר' ישראל רוזנברג ור' העניך טייטלבוים, ראו הצלחה במעשי ידיהם ונחשבו עמודי תווך בקהילת חסידי גור בעירם, אולם ר' העניך וואקסבוים הפך לתל תלפיות בכל תחומי החיים, קשייהם ובעיותיהם, לאו דווקא בקרב אנ"ש דגור.

שילוב נדיר גילם באישיותו: גדלות עצומה בתורה, יראת שמיים ושמחת חיים, בד בבד עם בקיאות מופלאה בענייני מסחר והוויות העולם, עם חוכמת חיים גדולה. נתונים אלו הביאו לפתחו סכסוכים עסקיים שהבוררים הגדולים ביותר לא הצליחו ליישר, סוחרים מכל מיני מקומות היו באים אליו עם בעיות בלתי פתורות, וכל הצדדים היו יוצאים מרוצים. זו "היכי תמצי" שכמעט אינה קיימת.

ר' בונם ורדיגר, שהיה לו חוש ריח, שכנע אותו שיעזוב את עסקי העץ ויעבור לנהל את תחנת הקמח הגדולה והמודרנית שברחוב פינטשוב, וכיוון שעסקי משפחת ורדיגר צמחו ושגשגו, והקיפו תחומים רבים, כמו מפעל יציקת הברזל של תחנת הכוח החשמלית העירונית, הרי שכמעט לא היה מיזם עסקי בעיר שר' העניך לא עמד מאחוריו בעצה, בתבונה ובמעש.

בית ועד לחכמים

דירתו הייתה בבית תחנת הקמח, שם גידל את משפחתו ועמל בתורה יומם ולילה. ידידו הטוב ביותר היה הדיין הגוראי החריף הגאון ר' שמשון (שמשי) בירנשטוק, שהיה "הייסער גערער חסיד" ושימש כמורה הוראה לכל הקהילות. הוא היה גאון בסדר גודל ושאלות רבות הופנו אליו, והרגיש כ"בן בית" אצל ר' העניך. שיחתם הייתה שיחת תלמידי חכמים שנונה וחריפה. היא הקיפה את כל חלקי התורה ועובדות צדיקים. וכשהיו יושבים יחד שני הגאונים בזמן מנחה ומעריב ושחים ברומו של עולם, היו מקיפים חסידים ולמדנים את השולחן ונהנים הנאה מרובה, הנאה מזיו תורה וחסידות.

ככה התנהלו הדברים עד לפרוץ המלחמה הנוראה, ששמה קץ לעיירה היהודית היפה והטהורה, מי ייתן לנו תמורתה. ר' שמשון בירנשטוק, כיוון שהזכרנוהו, נספר שהוא היה היחיד מקבוצת העילית הזו שזכה לקבר ישראל בשנות המלחמה. ה' ייקום דמם.

בנוסף להגאון ר' שמשון, שהותיר שובל של זיכרון נעים גם בליבם של כאלו שאינם "חסידים" בדווקא ("היה תלמיד חכם גדול ובר דעת גם בענייני העולם, מטובי חסידי גור בעירנו"… שאול גרינברג, חולון, ספר יזכור עמ' 210), שימש רב נוסף חסיד גור בינדז'יוב – הגאון ר' גבריאל טייכהולץ הי"ד, שהוכתר במו"ץ בשנת תרצ"ח, ארץ אל תכסי דמו.

ר' הירש נתן ווילאגע

וסיפור מופלא על כיבוד אב

הירש נתן היה הבדחן והחרזן ("גראמער") המפורסם ביותר ברחבי פולין שלפני השואה. הוא לא היה סתם בדחן, אלא איש פיקח, תלמיד חכם ומלא בתוכן חסידי, שידע לשלב בבדחנות שלו דברי תורה, משלים עמוקים ורעיונות חסידיים ששימחו את הלבבות ועוררו את הקהל לתשובה ולשמחה בחתונות.

ר' הירש נתן בבחרותו היה תלמיד הגאון ר' ירחמיאל משה מינצבערג, המכונה "דער לוקאווער רב" (לוקאוו – Łuków), וכששימש ר' ירחמיאל משה כרב העיר ינדז'יוב בא עימו תלמידו ר' הירש נתן, וכאן נתן בו עיניו הנגיד, החסיד המפואר ר' עקיבא בקר (במקור בעקער), ולאחר המלצה חמה מפי הגאון ר' ירחמיאל משה לקחו כחתן לבתו, וכך נשתקע בעיירה זו.

רשמית היה ביתו בינדז'יוב, אולם חוץ מימי החגים, ספירת העומר ובין המצרים לא היה נראה הירש נתן כלל בעיר. הוא היה נוסע מעיר לעיר ומחצר קודש אחת לחברתה, מצויד בבגדים מפוארים שונים, הכול לפי העניין, והיה מפליא באמרותיו וחידודיו, וכל אדמו"רי, רבני ונגידי פולין הזמינו אותו לחתונות ולאירועים גדולים. הוא ידע לאלתר גימטריות וראשי תיבות ודברי חז"ל עלומים, סיפורים ומשלים. מתוך בקיאות נפלאה בכל התורה, נ"ך ודברי חז"ל, היה חורז חרוזים ו"מוכיח" שהזיווג הזה יעלה יפה ודורות ישרים יצאו מחלציהם של החתן והכלה. לאחר שסיים את דבריו היה הרבי או הרב קורא להירש נתן ומרעיף עליו מברכותיו.

חתונה אדמו"רית בפולין

בנו, חיים יהושע ז"ל ממיאמי ביץ', סיפר על מעשה פלא שהתרחש עימו בזכות ברכתו של האדמו"ר הקדוש ר' שרגא יאיר רבינוביץ' זצוק"ל, שבהקדמת ספר ארן עדות כתוב עליו ש"היה משתדל לטובת כל העולם בכלל ובפרט, עד הרגע האחרון, לא זז מרעיוניו – צרות הכלל והפרט".

בגיל 18 שהה חיים יהושע ווילאגע באמריקה, אליה הגיע לאחר שהות בפאריז. באותו זמן נודע לו שלביתו בינדז'יוב הגיע צו גיוס עבורו. הכי קל היה לו להתעלם ולהמשיך את חייו בארה"ב, אולם הוא ידע שהקנס שיוטל על הוריו יהיה כבד. (לפי מחקר שעשיתי, קנס כזה היה שווה ערך למחיר בית קטן, או, למצער, כמו משכורת על עבודה של חצי שנה… י.ר.) כדי למנוע מאביו צער זה עזב את אמריקה וחזר לביתו כדי להתייצב.

אביו, ר' הירש נתן, לקח אותו אל הרבי, הרה"ק ר' שרגא יאיר מביאלברז'יג (בן הרה"ק רבי נתן דוד משידלובצה ונכד הרה"ק רבי ירחמיאל מפרשיסחא) על מנת שיברכו לפני ההתייצבות.

הרבי הביט עליו ואמר לו: שלום עליכם! הרי יש לך מצווה גדולה! קיימת כיבוד אב! לבוא מאמריקה ישר לצו ההתייצבות! כעת, לכן, אתה הרי חובש משקפיים, אתה בוודאות תשתחרר ("דו טארגסט דאך ברילן, דו וועסט געוויסט באפריי ווערן").

וכדבריו כן היה, מהר מאוד הוא קיבל כרטיס כחול מהצבא ("פטור"). אחרי תקופה קצרה הוא שב לאמריקה, אליה באו בהמשך גם הוריו ובה הם נפטרו.

בית החיים בינדז'יוב

העיירה היום. בתים יהודיים גזולים