רבי שם קלינברג הי"ד

שמונים שנה לרציחתו על קידוש השם

צדיק וקדוש היה רבי שם קלינברג. צדיק יסוד עולם, מקובל אלוקי שגדולי הדור העריכו אותו וקיבלו את דעתו.

מתולדותיו:

אביו היה נכדו של רבי יצחק אייזיק מקומרנא, "שר בית הזוהר". אימו הייתה בתו של רבי משה רוטנברג, מסקוליה, אף הוא אדמו"ר מגזע קומרנא. שמו הנדיר, שם, ניתן על פי הוראת סבו רבי אייזיק, שאמר שבראש השנה של שנת לידתו היה שם בן נח מליץ יושר על עם ישראל, ובשל כך הבטיח לו שיקרא על שמו את התינוק הראשון שייוולד במשפחתו. רבי אייזיק נפטר כשהיה בן 4, אך הוא זכר את דמותו. למד בעיקר אצל אביו. הוסמך להוראה על ידי רבה של קרקוב, רבי חיים לייבוש הורביץ. נישא לשלומצע, בתו של רבי ישראל הורביץ, רבה של וישליצה, משושלת לינסק.

לאחר נישואיו היה מתמיד גדול, וסדר יומו היה תפילת ותיקין, לימוד עד חצות היום, פת שחרית, תפילת מנחה ולימוד עם תלמידים עד תשע וחצי בערב, אז הלך לסעוד אצל חותנו, ולאחר מכן המשיך ללמוד בביתו עד מאוחר. כדרך אדמו"רי קומרנא עסק בתורת הסוד, ובגיל 30 ההדיר את ספרו של האר"י, ליקוטי הש"ס. אביו נפטר בשנת תרע"ח, ולפני פטירתו הועידו לממלא מקומו.

ביסס את דרכו בקבלה על דרכו של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, וכן למד רבות את ביאור הגר"א על תיקוני הזוהר. בביתו היו 800 ספרי קבלה וחסידות וכ-1,500 ספרים על התלמוד, הלכה ושו"ת, כולם מלאים הערות והגהות. חיבר פירוש על הזוהר על כל חלקיו (זוהר חדש, תיקונים, ספרא דצניעותא וכו'), אך מחותנו, האדמו"ר בעל "אמרי אמת" מגור, אמר לו לא להדפיסו כי הדור אינו מתאים לקבל ספר כזה ("לא אכשר דרא"). כמו כן חיבר חיבור על כ"ב אותיות, כשעל האות א' לבדה היו אלף ערכים. מעט מדברי תורתו ששרדו בשואה הודפסו על ידי בנו בשנת תשכ"א בספר "אהלי שם".

עסק גם בקירוב יהודים נשברים, ומדי יום בבואו לביתו חיכו לו יהודים מסכנים, לקבל ממנו עידוד. לעיתים היה נחלש ליבו עד שהיה נצרך לקחת תרופות. כמו כן חילק סכומים רבים לצדקה, וסירב לקחת פדיון גדול יותר מיכולת הנותן. לא התערב בפעילות ציבורית, אך נטה לאגודת ישראל.

(ויקיפדיה)

בתקופת השואה

סמוך לפרוץ המלחמה פנה לגדולי ישראל שיעשו הכול כדי למנוע את הגזרה. הרבי מגור, בעל "אמרי אמת", פנה אליו אישית ואמר שהוא מוכן לעשות כל מה שרבי שֵם יאמר לו לעשות, אולם כבר היה מאוחר מדי. כאשר נכנסו הנאצים לקראקא ברח הרבי לנפולומיץ הסמוכה, שם הסתתר כשנתיים עד שנאלץ לעבור לגטו קראקא, ושם המשיך בבונקר את שיעוריו הקבועים. כעבור חודשים מספר הועבר למחנה פלאשוב. באותה תקופה הפסיק הרבי לשיר זמירות בשבתות, באומרו: "ישראל טובעים בים ואתם אומרים שירה?!".

בנו, ר' משה, מספר שפעם הצליח להתגנב ולבקר את אביו במחנה ושמע ממנו דברי תורה על הפסוק בתהלים עג: "עד אבוא אל מקדשי א-ל אבינה לאחריתם". הרבי הסביר: "כשיבוא המשיח אז אבין את סוד ההנהגה, את סוד הרציחות והשחיטות". יחד עם זה היה זהיר מאוד שלא יישמע, חלילה, מדבריו רמז כלשהו שהוא מהרהר אחרי דין שמיים. בפורים שנת תש"ג (1943) סידר הרבי במחנה קריאת מגילה, ובעצמו חילק מתנות לאביונים: פרוסת לחם, גריסים או פירורי ירקות.

בפסח הוברחו למחנה עבור הרבי מצות מבוכניה תוך סכנת נפשות, והוא עוד הספיק לערוך את ליל הסדר כשהוא אומר בעל פה את ההגדה. לאחר הפסח נערכה במחנה פלאשוב סלקציה, והרבי הובל למגרש הרציחות. החסידים עשו מאמצים להציל אותו ואכן הוחזר לזמן מה למחנה, אך מייד נלקח שוב. לפני ההוצאה להורג התחנן בפני רוצחיו שיביאו לו טלית קטן. בתחילה התמלא הקצין הנאצי חימה וצעק: חוצפה יהודית. אולם לאחר מכן הרשה לקאפו למלא את משאלתו של הרבי והלה הביא לו טלית קטן. הרבי התעטף בטלית, אמר את הווידוי וצעק: "הריני כפרתם של ישראל", והמשיך לקרוא: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ומייד נורה בידי הרוצחים. הדבר היה לפי עדות הבן בכ"ח בניסן תש"ג.

(זכור; "רבנים שנספו בשואה")

המקום שבו נורה ונרצח הרבי הקדוש

בימים הטרופים הללו חילק רבנו הרבה צדקה, חיזק את היהודים הנדכאים ועודדם להיות נכונים למסור נפשם על קידוש השם, ואף אז לא חדל מעבודתו הקדושה. בהדלקת נרות חנוכה שלו נכחו רק שני אנשים כי מחמת אימת הצוררים לא באו חסידים, והוא ז״ל שפך דמעות כמים ואמר תורה במשך שעה וחצי, באומרו: וכי לפני אנשים אני אומר תורה? הרי לפני השכינה הק׳ אני אומר, לכבוד קדושת נר חנוכה!

פעם אחת שאל אותו בנו הגה"צ רבי משה זצ"ל, כלום אין בדורנו מי שיהיה מוכן להיות כפרתם של ישראל כדרך שעשה דו״ז בעל ה״עטרת צבי״ מזידיטשוב זי"ע בימי מגפת ילדים ל״ע, שהניח ידו על המזוזה ואמר ״הריני כפרת כל ישראל״ והמגפה נעצרה, והשיב לו אביו ז״ל: רבים היו מוכנים לכך, אלא שלאו כל אחד זוכה מן השמיים במתנה כזו שיהיה ראוי לכך!

עברו ימים מרים וקשים, ובינתיים הופיעה הגזרה שעל כל יהודי העיירות לעבור לערים הגדולות, ורבנו הק׳ נאלץ שוב לחזור לבין חומות הגטו בקראקא. כשנתבשר בבשורה מרה זו הסתובב תפוס שרעפים שעה ארוכה ופניו להבים, ואחר כך אמר: נו, רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך!

אל בין חומות הגטו הוברח תודות למסירות נפשם של החסידים. מזעזעת הייתה פרידתו מיהודי העיירה. רבנו הק׳ פתח את ארון הקודש ונפרד מספרי התורה בבכייה גדולה, ביקש מהם מחילה והתחנן שימליצו טוב על ישראל לפני כיסא הכבוד, וכל הקהל געה בבכי מר וקורע לב. באותו פרק הפסיק לזמר זמירות בשבתות, אמר: ״ישראל טובעים בים ואתם אומרים שירה?!״. אך משיעוריו הקבועים בנגלה ובנסתר לא פסק אף ליום אחד. בשהותו בבונקר מתחת האדמה נהג כמנהגו והמשיך בעבודת הקודש במסירות נפש עילאית. בימים הללו עורר את היהודים שאיש ירחם על רעהו ויעשה עימו חסד, להמתיק הדינים, ובעצמו שימש כסמל ומופת. אגדות מופלאות נרקמו בגטו סביב מעשי החסד שלו בימי עברה.

כעבור חודשים מספר הועבר רבנו הק' למחנה הריכוז ״פלאשוב״, הוא אחד ממדורי הגיהינום העמוקים ביותר בגיא התופת. אז הפרידו הצוררים ימ"ש את רבנו מבנו הגה"צ רבי משה זצ"ל, שמיום היוולדו ועד אז לא זזה ידו מתוך יד אביו הגדול מרן רבנו כל הזמן. את בנו שלחו למחנה ״קאבל״ הסמוך. יום אחד הביא גוי אחד לרבי משה מכתב מאחיו הרה"צ ר׳ אייזיק'ל ובו הודיע לו כי אימו ואחיותיו ״זקוקים לרחמים גדולים״. כעבור ימים ספורים קבל רבי משה מכתב נוסף מאביו הק׳ ובו הודיע לו על רציחתן של אימו ואחיותיו הק' בידי הנאצים הארורים ימ״ש תוך מסי״נ על צניעותן ושמירת טהרתן, שנעקד"ו רח"ל ביום כ״ד אדר שני, יום ההילולא של זקנם הרב מווייסליץ זצ״ל, וביקש ממנו ללמוד משניות ולומר קדיש לעי״נ, ולא יכול משה להתאפק והתגנב למחנה ״פלאשוב״ ושהה במחיצת אביו הק' כל יום השבת. בשעת ״רעוא דרעוין״ פתח ואמר: דהמע״ה אמר ״עד אבוא אל מקדשי א־ל אבינה לאחריתם״, היינו כשיבוא משיח צדקנו אבין את סוד ההנהגה העליונה בתקופה זו, את סוד הרציחות והשחיטות. יותר לא הוסיף וסירב לדבר על אודות המצב, נשמר לא לבוא לידי הרהור אחר דין שמיים וקיבל הכול באהבה.

אף כאן, על סף המוות, המשיך בעבודת קודשו, בחינת ״הן יקטלני לו אייחל״, ובחג הפורים סידר קריאת המגילה וחילק במו ידיו מתנות לאביונים, לזה פרוסת לחם ולזה קומץ גריסים או פירורי ירקות.

בפרוס חג הפסח הורע המצב. יום יום נערכו סלקציות ויהודים הובלו לטבח. רבנו הק׳ הוכנס לבית החולים לרגל מצב בריאותו הרופף, אולם שרידי היהודים הוסיפו להתחמם לאורו. מגטו באכניע הבריחו בסכנת נפשות מצות לאכילה, ובליל הסדר ישב רבינו הק׳ ואמר את ההגדה בעל פה, ביושבו בחדר חשוך. סביבו הצטופפו קומץ יהודים שבורים ורצוצים והוא ז״ל פרנסם ברוחניות, וחיזקם שישועת ה׳ כהרף עין ועוד יזכו לשמוע פעמי גואל צדק. הוא הוסיף לעודדם באומרו כי עתה, במחיצתם של הצוררים השפלים, הבין בבהירות כה גדולה את פירושה העמוק של הברכה ״שלא עשני גוי״.

בחודש האחרון לימי חייו באו אליו אנשים בשבת וסיפרו לו שחיללו ספרי תורה וחיללו יריעותיהם, ובכה מאוד וצעק: מה חטאו ספרי התורה?! וראו שנזדעזע עד דכדוכה של נפש על חילול הקודש.

יום כ״ח בניסן תש״ג היה היום המר והנמהר שבו הוציאו הרוצחים הנאצים השפלים ימ״ש את רבנו ובחרו בו להוציאו להורג במיתת ירייה לעיני כל עדת צאן מרעיתו הדוויים. זה היה מעמד עילאי ונשגב של קידוש השם בסילודין. כאשר אנשי הקהילה שנודעו שנגזרה הגזרה זעקו בבכי שהרקיע שחקים באשר עולמם חשך בעדם, ולא יכלו לראות ברעה אשר תמצא את רבם. אומנם רבנו הק' הרגיעם והתחנן לפניהם כי יקבלו דין שמיים באהבה ובשמחה. רבנו הופשט מבגדיו, אך ביקש מתלייניו רשות להישאר עטוף בכותונת ובטלית קטן שלו לשם אמירת וידוי. פלאות נעשו לו אז שמשאלתו נתמלאה, אז התעלה רבנו הקוה״ט גבוה מעל גבוה, לרום הפסגה של מקדשי השם, והיה נראה וניכר לעין כול שהוא מתעלה עילוי אחר עילוי במחשבותיו הרמות ופניו כלפידים. לבסוף התנער כהרף עין, הציץ בהבטה אחרונה ובחמלה רבה לעבר אחיו היהודים, נשא עיניו השמימה וקרא קריאה בוקעת שחקים "הריני כפרתם של ישראל", וביקש מהרוצחים ימ"ש לתת לו אפשרות לאמר וידוי, וכשגמר כיסה פניו בטלית קטן וצעק "שמע ישראל ד׳ אלוקינו ד׳ אחד". באותה שעה היה רבנו אפוף שרעפים ופניו הק' קרנו בזוהר מופלא שלא מעלמא הדין כלל, ובו במקום נורה בידי הרוצחים הטמאים ימ״ש. כך נגדע הארז בלבנון, הפה שהפיק אמרי שפר ליחך עפר, ורוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, ככתוב ״בקרובי אקדש״.

("על הצדיקים ועל החסידים" – אידישע וועלט)

קבר אחים בפלאשוב, שם נמצא גופו הקדוש של הרבי.