קושיא אחת ועוד ארבע
מעובד מתוך יומנו של הרב קלמן פרבר.
מאת: יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם,
זיכרונות מחודש האביב, שבו התגורר יחד עם משפחות רבות בתוך חדר צפוף, בלוק עלוב וטחוב שאליו התנקזו שברי האדם, כל אחד אבלו בליבו ויגון מר על פניו.
הרב קלמן פרבר
היו שם, בבלוק, רסיסי משפחות ובני אדם בודדים, היו מבוגרים והיו צעירים, הצד השווה שבהם – החור השחור שהיה פעור בתוכם; חור של געגוע ליקרים מכול שאין ידוע גורלם, וחור של דאגה נוקבת, מה יֵלד יום…
והינה, הגיע ערב פסח, הראשון בגטו.
כל אחד השתדל לנקות את פינתו. אנשים קרצפו ושטפו את הרצפות, ניקו והבריקו את החלונות, הכשירו את הכיריים. לא הייתה משפחה אחת בבלוק שלא הצטיידה במצות לפסח. כל אחד התכונן לחוג את החג ולערוך את הסדר בצוותא עם האנשים הקרובים לו ביותר. חלק מן האנשים הצליחו להצטייד בהגדה.
תפילת ערבית בליל חג הפסח שנערכה בקלויז של ר' שאולק'ה ברחוב שאבלסקה, ברוב עם, דמתה בעיני רבים לתפילת ראש השנה. ההתרגשות הייתה רבה, כולם היו רציניים וה"קדיש יתום" מפי מאות היהודים, מכל הגילים והסוגים, היה בכוחו להבקיע רקיעים.
אחר התפילה ניגש אליי ר' ראובן כהן הי"ד, עורך העיתון החרדי בווילנה "דאס ווארט", נכדו של ה"חשק שלמה" – רבי שלמה כהן זצ"ל, והצעה בפיו:
הבה נאמר הלל!
גם זקני רבי שלמהלה היה אומר כאן הלל בליל הסדר אחר התפילה, אולי ההלל שלנו כאן, במצב זה יעורר את רבי שלמה למעלה וילמד עלינו זכות. קבלתי את הצעתו, ארגנתי מניין בני תורה ונעמדנו לומר הלל.
ר' ראובן כהן הי"ד ירד לפני התיבה, קולו היה ערב ונעים, והציבור החל לומר הלל.
אוי, מי יתנה תוקף הלל כזה, בעמק הבכא, מפי יהודים שבורי לב, קרועים לגזרים, בודדים ומיואשים,
הלל בגטו וילנה…
לא הייתה זו תפילה רגילה. היה זה מין דו שיח עם הקב"ה. הרגשה שאתה שוטח לפני היושב במרומים טענות צודקות הפורצות ממעמקים, טענות הנוקבות עד התהום.
לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד, למה יאמרו הגויים…
לא המתים יהללו י-ה, בקעה התחינה, ונשפכו הדמעות. לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה…
יצאנו מתפילה זו מטוהרים לגמרי. היינו מלאי התרוממות רוח. כאילו ניהלנו שיחה אינטימית עם הקדוש ברוך הוא. יצאנו מהתפילה בטוחים יותר, מחוזקים יותר.
ואת פניו האציליים של ר' ראובן, האיש האצילי, לא הכרתי כלל באותה שעה. אחרי ההלל הזה הוא יצא מעולם הגשמיות ונכנס לעולם האצילות.
הדמעות הזכות שזלגו מעיניו, שטפו את לבבות כולנו, הן רחצו את נשמותינו וטיהרו את נפשותינו. הוא העלה את כולנו בהתעלות שלו.
אחרי התפילה שאלה אותי בתי יוכבד הי"ד, בת השלוש: "אבא, שרתם כל כך יפה וגם בכיתם, האם גם בשירה בוכים?"
"כן בתי", השבתי לתינוקת שלי. "לפעמים גם בשירה בוכים!". וכי מה יכולתי להשיב לה לתינוקת זו על שאלתה? כן. שרים וגם בוכים.
כשחזרתי לבלוק מתפילת מעריב, השולחן כבר היה ערוך. היו מצות, היה גם "יין" (חמיצת סלק). הכול היה חגיגי והלב מלא על גדותיו מאווירת קדושת החג. הקטנה שלי שאלה את ארבע הקושיות, בניגון המסורתי שאותו הכירה מהגן.
הילדה שהתבשמה מאווירת בית הכנסת, הרגישה פתאום גם היא שותפה במעמד חגיגי זה, והתרגשה להפגין זאת.
ילדה בשואה (ציור)
סופר "גנזך קידוש השם", שליבו נקרע לנוכח המחשבה על סופה המר של הילדה הנבונה והמתוקה, שהזדקנה בגיל הפעוטות, ישב אחרי כתיבת שורות אלו בינו לבין עצמו, ושאל:
ההניחו את דעתך, דבריו של אבא שלך,
או שתקת כי למדת לשתוק?
ישישה בת שלוש, עם חוכמת חיים של בת שמונים
ואם כן, אז מה הבנת?
איך, באמת, שרים וגם בוכים?
וכי מה,
סתם שאלת, בערך כמו
ששאלת אחר כך את הארבע קושיות?
ודאי שלא.
ועוד שאלה:
בסוף, באותו רגע מר, אז
עם הנשימה האחרונה בתא הגז
או אולי מול קנה השרפה של הקלגס
את מי שאלת
איך יכול להיות אלו בוכים ואלו צוחקים
אלו בוכים ואלו שרים
והאם למעלה הספקת לשאול
או, אולי, מייד הבנת הכול.
ילדה בשואה (ציור)
הרב קלמן פרבר, תלמיד החפץ חיים, רבי חיים עוזר והגרנ"ט, שרד את גטו וילנה, הצליח להימלט ליערות ולהגיע לארץ ישראל, בה בנה את עצמו מחדש. הוא הרבה לכתוב על השואה ועל זיכרונותיו מווילנה היהודית ובנותיה.
הרב פרבר, איש מורם מעם, תלמיד חכם ורב פעלים, הצטער תמיד על התדמית שוותיקי היישוב נהגו להדביק על קדושי השואה ושרידיה. הוא לא סבל את השאלה הלעגנית: "מדוע הלכתם כצאן לטבח".
בכתביו הוא מתעמת רבות עם טענות קנטרניות אלו, ובתמצית דם ליבו הוא משיב מלחמה שערה.
"הרוצחים הגרמנים מתחלקים בשלל הקורבנות עם אחיהם הרוצחים הליטאים, הם מתחלקים ברכוש היהודי שנלקח מהיוצאים להרג בפונאר. ולא די להם בכך, הם מתעללים ומשפילים את קורבנותיהם… גם בפונאר גופא רימו הליטאים את הקורבנות בעד בצע כסף ולא עמדו בהבטחותיהם. זה, כמובן, עורר את היהודים, ברגעי חייהם האחרונים, לנקמה, ורבים מהליטאים והגרמנים נהרגו, נחבלו ונפצעו בידי צעירי בחורי ישראל, בעמדם על חייהם… מי הוציא את השקר הגדול כי בני ישראל בגטאות הלכו כצאן לטבח? לא ולא! בראש מורם, בגאווה ובגאון הלכו רבנים אלי קבר כששירת 'בצאת ישראל ממצרים' על פיהם ובקריאת 'שמע ישראל' עזבו את עולם השקר".
ומזיכרונותיו על הבריחה הנועזת ליערות:
"…הם ידעו כי מישהו צריך להרים קול צעקה ובמהומה שתיווצר נברח היערה… החלטנו שמרצוננו הטוב לא נלך כצאן לטבח. הרגשתי ששעון החול שלי הלך ואזל ואמרתי לעצמי, אם לא עכשיו אימתי… בתוך הצעקות והמהומה נפרץ המעגל. הצעירים המאורגנים והלא מאורגנים התחילו לצעוק ולרוץ לתוך היער. מי שעלה על שוטר ליטאי או על איש אס אס לא נס מפניו, אלא כיבד אותו בדקירות סכין, במכות במוט ברזל שהוכן מראש או בבול עץ שהרים מן הקרקע. עד שהשוטרים ואנשי האס אס התאוששו ותפסו את הנעשה, חלפו דקות טובות ובינתיים אנו הבורחים התרחקנו מהם והלאה. הרוצחים התחילו לירות בנו ללא מטרה, ואנו המשכנו בריצתנו עד שהרגשנו שיצאנו מכלל סכנה… בסך הכול ניצלו כמאתיים איש".
הרב פרבר עבד כנפח בגטו, וזו הדסקית שלו
בספרו הרב מספר על ויכוחים הלכתיים שהתנהלו בין העובדים בנפחייה בתוך המחנה המגודר תיל, איך לעשות את המלאכה כך שלא יעברו על איסורי אורייתא ואיסורי רבנן. "הוויכוח בין היהודים הדתיים ושאינם דתיים מרתק, כשאתה חושב על כך שמדובר באנשים המשחקים שח עם המוות ואינם מוותרים על אמונתם"…
בספר שלו, שהוציאו בניו אחרי פטירתו, המחבר מתאר בהתפעמות את אומץ ליבה של שיינה'לה פרבר, שסטרה לגוי שנטפל אליה בשוק של אולקניק.
