קוצק – להבה בוערת ועיירה שחרבה

מאת יעקב רוזנפלד

ביום הזיכרון לרבי הראשון מקוצק, דמות הפלאים שבהשראתה נבנו אלפי עולמות ולאורה הילכו מאות אלפי חסידים ואנשי מעשה אשר מהותם – אמת ואמונה, חזרתי לעיירה היהודית העתיקה – מעיירות פולין הראשונות, והתבוננתי בעברה ובהווה שלה. ראיתי תמונות ישנות באדיבות העירייה ומכון ההיסטוריה הפולני, חקרתי את ההווי שלה לאורך ההיסטוריה ועד היום, ובאישון ליל ישבתי לכתוב הרהורי לבי.

האהל הקדוש בקוצק

קוצק כעיירה אינה מן המקומות שיש מה לחפש בה היום, חוץ מהאוהל הקדוש שאליו נשואות עיניהם של שלומי אמוני ישראל, ומשכך, המוזיאון המושקע שמתנוסס לו בקוצק אין בו כלום ואין מה לחפש בו. עיירה זו עד החורבן הייתה בעלת רוב יהודי ברור, והיום אין בה מאומה, אבל קוצק אינה עניין למוזיאונים ולא ל"הנצחה" מכל סוג שהוא, ודאי לא הנצחה פולנית מצד נכדיהם של הרוצחים וסייעניהם. קוצק קיימת ולוהטת, ולאורה עובדים רבבות את בוראם באמת ובאמונה.

ביתו של הרבי מקוצק

קוצק הייתה עיר קטנה בפולין, אך רוחב קומתה הרוחנית חרג בהרבה ממידותיה הגאוגרפיות. קוצק, בעיני רוחי, היא שם נרדף למילה "תביעה". הרבי מקוצק, הדמות החריגה גם בנוף החסידי החריף של המאה התשע־עשרה, לא חיפש חסידים רבים, ולא ביקש לבנות חצר רחבה ומפוארת. קוצק לא הייתה מקום של ניגון מתוק ושל סיפורי מופת. קוצק תבעה אמת. והאמת הזו נמצאת היום באינספור שטיבלאך חסידיים, תלמודי תורה, ישיבות וכוללים; עולם מופלא של תורה וחסידות שמעליה עומד צדיק יסוד עולם, איש אמת, שחותמו אמת והוא הינו הנהר היוצא מעדן אשר ממנו נובעים מעיינות של תורה וקדושה בכל העולם כולו. אני מתאר לעצמי שבסעודה השלישית בשבת האחרונה, בין מאות או אלפי התוועדויות חסידיות בארץ ובעולם היה נוכח הרבי מקוצק על גבי השולחנות הארוכים עטויי המפות הלבנות לא פחות מלפני מאה שנה, ואולי יותר.

יריד קוצק לפני השואה

באתר עיריית קוצק מסופר כך (תרגום מפולנית נאמן למקור):

יהודים התיישבו בקוצק בתחילת המאה ה-17 ובמשך שנים רבות היוו את הרוב המכריע של אוכלוסיית העיר. בשנת 1927 התגוררו בה למעלה מ-2,500 יהודים שהיוו 68% מכלל אוכלוסיית העיר.

השואה קטעה את הקהילה היהודית הזו. ב-9 בספטמבר 1939, במהלך תקיפה אווירית על העיר, נהרג "הצדיק מורגנשטרן". בקוצק הוקם גטו, אליו גורשו יהודים מלוברטוב, סובאלק, סרוק, נובי דבור ורדזין פודלסקי. תושבי הגטו נרצחו בשנת 1942 בפרצ'ב ובטרבלינקה.

במהלך מלחמת העולם השנייה, הנאצים הרסו את בית הקברות. בהוראתם, חלק מהמצבות נשברו ושימשו לריצוף הרחובות. הוצאות להורג בוצעו בבית הקברות, וגופות הקורבנות נקברו באתר ההוצאה להורג. מיקום קברי קורבנות השואה נותר לא ידוע עד היום. הרס בית הקברות נמשך לאחר המלחמה. תושבים מקומיים השתמשו במצבות, בין היתר, כגלגלי שחיקה. בשנת 1958 החליטו הרשויות לחרוש ולייער מחדש את שטח בית הקברות.

המצבות של קוצק

עיריית קוצק אינה יודעת על חלקם של הפולנים בהשמדת העם היהודי, וודאי שלא על גזלת הרכוש ואווירת האנטישמיות ששררה בקוצק, כמו בכל רחבי פולין, אחרי השואה. שארית הפליטה ששבה הבייתה לאחר המלחמה נמלטה מקוצק בעור שיניה לאחר ש"לאומנים" רצחו פליט שואה שכל חטאו היה שניסה לחזור לנוף מולדתו. הוא השתעשע בדמיונות שמא יפגוש אי מי מהעולם הישן, עד ששכניו לשעבר, מהמיעוט הפולני שהתגורר בקוצק, רצחו אותו בדם קר ושלחו אותו להיפגש עם יקיריו בעולם האמת…

בית יהודי בקוצק

באתר ההיסטוריה הפולני מובא ש"עד היום נותר חלק גדול ממבנה העיר שלפני המלחמה – בעיקר בתים שעד המלחמה היו רכוש יהודי. בית הצדיק, עם המגדל האופייני שלו, שרד בצומת של רחוב וויסקה פולסקייגו ורחוב פולנה". איני יודע לאיזה בית הם מתכוונים, ומהו "המגדל האופייני של בית הצדיק".

כיכר השוק בקוצק

רחוב בקוצק

בית טיפוסי בקוצק

אגב, הערך על יהדות קוצק באתר ההיסטוריה הפולני פותח בסיפור חסידי אופייני, ולמען האמת, יפה שיחתן של אותם עורכים שאינני יודע אם מבני ברית הם או לא, לכאורה לא, אבל הם הבינו שאת הערך על קוצק כעיירה וכ"מושג" צריכים לפתוח בסיפור זה:

קוצק בשנת 1796 (תקנ"ו)

Kotzker Rebbe asked a Hasid: – Have you ever seen a wolf?

– I have.

– Were you afraid of him?

– I was.

– And were you thinking that you were afraid?

– No, I wasn't. I only was afraid.

– This is what – answered the Rebbe – the fear of God should be.

(תרגום: הרבי מקוצק שאל חסיד: – ראית פעם זאב?

– ראיתי.

– האם פחדת ממנו?

– פחדתי.

– והאם חשבת על כך שאתה פוחד?

– לא, לא חשבתי. רק פחדתי.

– כך – ענה הרבי – צריכה להיות יראת אלוקים…)

נקודת האמת

בחמת זעם רצח הצורר הנאצי את יהודי קוצק, אבל על הנקודה של האמת והאמונה הוא לא הצליח להתגבר. הינה אנו רואים אותם הולכים בזוגות, עיניהם למטה וליבם למעלה, ולומדים בינם לבין עצמם תורה שבעל פה. הינה אנו רואים אותם ובית המדרש הולך איתם בכל אשר הם פונים. הנקודה הזו בוערת בליבם, ולעולם לא תימחה.

בית הכנסת. נהרס בשנת תש"א, לפני 85 שנה

גור, היא קוצק. וקוצק היא פירוש המילות של שתיקה כבדה ושל מילים ספורות, אך חותכות. וזו מהותה של האמת. היא אינה צריכה הרבה מילים ואינה מחפשת למצוא חן. היא קיימת, בוערת ובכוחה נבנים עולמות.

שיטת קוצק תבעה מהאדם לקלף מעליו שכבות של זיוף, של נוחות, של דתיות מדומיינת. בקוצק לא די היה בקיום מצוות, ולא במסורת מדוקדקת. השאלה שעמדה תמיד לנגד עיני החסידים שגדשו את עיירות פולין הייתה פשוטה ו"אכזרית": האם אתה אמיתי? מול עצמך, מול זולתך, מול אלוקיך. זו שאלה שמתמודד עימה הצעיר הצורב החסידי עד היום, ולעולם ועד, בכל אתר ובכל מקום יישוב יהודי.

אכן, קוצק לא הייתה רק רעיון. היא הייתה גם קהילה חיה: חסידים פשוטים, לומדים, בעלי מלאכה, נשים וילדים, עניים ברובם, שחייהם התנהלו בצל תביעה רוחנית בלתי פוסקת. שבתות, בתי מדרש, ימי חול קשים – הכול נשזר יחד לחיים יהודיים שהקדושה בהם לא ריחפה מעל המציאות, אלא דרשה להיכנס אליה עד הסוף. לא אידיליה אלא מאבק יומיומי, חתירה תמידית בלתי פוסקת לעבודת ה' אמיתית. על חורבנה הפיזי של קוצק ויהודיה, כמו של כל עיירות מזרח אירופה ומיליוני קדושיה, אנו נבכה עד סוף כל הדורות, כי האבדה קשה מנשוא והצער נוקב עד עומק השיתין.

לאחר המלחמה לא קמה קוצק מחדש. לא במובן המיתי, ולא במובן הקהילתי. בקוצק הפיזית לא נוצר סיפור של תחייה. היא פשוט נמצאת במקום שהייתה נמצאת בו גם לפני החורבן. קוצק לא הפכה לאתר עלייה לרגל המוני, ולא לסמל לאומי. החל מהשואה היא תהיה לעולם שולית ומנומנמת. קוצק כקולקטיב אינה זקוקה למוזיאון ולא להנצחה.

הזיכרון של קוצק אינו זיכרון של נוסטלגיה, ולא של רגש מתוק. גם בימיה הגדולים היא לא הייתה כזו. קוצק חיה וקיימת ולעולם תקדש שם שמיים בהליכותיה, לעולם תבנה פינות זוהרות ונקיות של בתי מקדש בתוך רבבות בתי ישראל, ולעולם תשכון בתוך ליבות בני ישראל הצועדים לאור צדיקי אמת בצניעות ובענווה מחד גיסא, אך בעוז ותעצומות מאידך גיסא.