עַל־אֵ֣לֶּה אֲנִ֣י בוֹכִיָּ֗ה עֵינִ֤י עֵינִי֙ יֹ֣רְדָה מַּ֔יִם

בתשעה באב יהודים מקוננים על החורבן; יושבים לארץ דוממים ומהרהרים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה. נהרות של דם עולים להם מול העיניים, ודמעותיהם זולגות מאין הפוגה.

בתשעה באב יהודים נזכרים בשואה בת ימינו, זו שעדיין מאות אלפים מהניצולים שלה עודם חיים, זו שתוצאותיה, נכון יותר רישומיה, עדיין חרוטים בנפש האומה.

תשעה באב הוא יום של מחשבות והרהורים, יום של אבל לאומי.

מיליוני סיפורי זוועה התרחשו בשואה, אבל זוועות השואה אינן סיפורים, כמו שאירועיה אינם היסטוריה במובנה הרגיל, היסטוריה שקוראים עליה ולומדים אותה. השואה היא פצע נורא בלב האומה, מכה אנושה שלעולם לא תתרפא.

זכר השואה מעיק וצורב. אין לו מנחם, אין לו הסבר, ומשכך, יהודים במשך השנים לא אהבו לדבר על מה שעבר עליהם בימי החושך והצלמוות. רבים מאוד מניצולי הזוועה לא דיברו עליה ולא סיפרו על אודותיה, ואף ניסו, במידת האפשר, לא להרהר אחריה.

בתכנים המיוחדים המופיעים באתר גנזך קידוש השם רואים את הגבורה היהודית, את האמונה ואת טוב הלב שדווקא בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו באו לידי ביטוי בחייהם, ואף במותם, של קדושי השואה.

לפניכם מקבץ תמונות מתוך ארכיון גנזך קידוש השם, מקבץ קטן מתוך רבבות תמונות המתארות מעט את הזוועה שהתחוללה בקרבנו, לפני אך שמונים שנה.

נזכור, בל נשכח!