סוכטשוב וגדוליה

מאה שנה לפטירת ה"שם משמואל" מסוכטשוב

מאת יעקב רוזנפלד

אוהל ה"אבני נזר" וה"שם משמואל", סוכטשוב.

ביום כ"ד טבת תשפ"ו, יום מלאת 100 שנה להסתלקותו של הרבי הגאון והקדוש ר' שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, מחבר "שם משמואל" ומגדולי צדיקי דורו בנו של ה'אבני נזר' ונכדו של הרבי מקוצק, אנו מציינים בכאב ושברון לב שמונים וחמש שנה לחורבנה של סוכטשוב – עיר ואם בישראל, שביום כ' לחודש טבת שנת תש"א, (19 ינואר 1941) רוכזו אלפי תושביה היהודים במתחם צפוף בינות לגדר תיל וממנו גורשו לורשה, שם היה סופם כגורל 350,000 יהודי וארשה, הכרך היהודי הגדול שנחרב כולו ביד זדים, הי"ד.

הרב אלכסנדר זושא פרידמן

עוד נקודת ציון: לפני מאה שנה בדיוק, בשנת תרפ"ו, בן העיר סוכטשוב, הגאון הנערץ רבי אלכסנדר זושא פרידמן, איש החינוך, ההגות וההנהגה, מחבר הספר מעינה של תורה, בבחירות דמוקרטיות לחבר מועצת קהילת וורשה מטעם אגודת ישראל. מתוך אתר מורשת יהודי פולין: "אלכסנדר זושיה פרידמאן, עיתונאי וסופר, שהיה המזכיר הכללי של "אגודת ישראל" בפולין, נהג לבוא לסוחאצ'ב לעתים קרובות כדי להרצות בפני הקהל המקומי". (עוד שם מאותה תקופה: בבית-הספר לבנות "בית יעקב" מטעם "אגודת ישראל" למדו 150 תלמידות. בית-הספר פעל בבניין מרווח שתרם אחר מיוצאי סוחאצ'ב בארצות הברית. בשנת 1937 פתחה "אגודת ישראל" בית-ספר לבנים "יסודי התורה". החל מסוף שנות ה- 20 קיימה העירייה בית-ספר עממי בן 7 כיתות לילדי ישראל (המכונה שאבאסובקה, משום שלא למדו בו בשבתות ובמועדי ישראל).

סוכטשוב, השוכנת 52 ק"מ דרומית־מערבית לוורשה בירת פולין, בין שני יובלי הנהר ביזורה, הייתה במשך מאות שנים אכסניה לתורה וחסידות, לפחות מבערך שנת 1420 (ה"ר), ובית העלמין שלה הוא מהעתיקים בפולין.

בית הקברות היהודי ההרוס בסוכוטשוב

בסוכטשוב התגוררו גדולי עולם וצדיקי אמת. מהם נודע בדורת עברו אחיו של הש"ך הגאון הקדוש האלוקי רבי יונה נחום הכהן שרוח הקודש הופיעה בבית מדרשו, כך מסרו זקני העיר מדור לדור.

רבי יונה נחום כתב על עצמו "אוד מוצל מאש" שכן לסוכטשוב הגיע אחרי שנמלט מעיר מולדתו במדינת "מערין" בה נרצחו אלפים ורבבות מישראל בתקופת גזירות ת"ח ת"ט. לאחר שניצל ממוות זכה לישא אשה – את בת הגאון המופלא בעל "ברכת הזבח", אביו של ה"קב הישר". גדולי עולם על פני כל מזרח אירופה היו גאים בהתייחסם לזקנם רבי יונה נחום הכהן, פארה והדרה של קהילת סוכוטשוב בימי קדם.

ועליו נכתב בפנקס הישן של חברה קדישא כי לפני פטירתו, הבטיח לעיר כי במקרה של עת צרה, חלילה, יבואו להתפלל על קברו, והעיר תיוושע. גם יחידים יזכו לעזרה. לפי המופיע ב"פנקס סוכטשוב" לאחר פטירתו המתינה הקהילה עד תום ימי השלושים, ואז החליטו להקים אוהל מעל קברו. כאשר יצאו לבית העלמין כדי לבצע זאת, לא מצאו את הקבר, ולפיכך לא הוקמה אוהל. אחרים סיפרו כי יחידים זכו לראות את הקבר ולהתפלל שם, ונושעו.

גם ה"פנים מאירות" רבי מאיר אייזנשטאט, תלמידו הגדול של המגן אברהם, עשה שנים רבות בעיר סוכטשוב בהיותו חתנו של "הקצין ופרנס דגליל פוזן, רבי משה סאכטשווער". אגב, ר' משה היה שר וגדול בישראל, ובהקדמת פנים מאירות מתארו חתנו כך: הראש והקצין פרנס ומנהיג המדינה דגליל פוזנא, כבוד מוהר"ר משה סאכטשווער ז"ל… הרבה צדקה עשה עם ישראל וצדקתו עומדת לעד שהציל כ"ד נפשות אשר בברזל בא נפשם במשפט הגדול טריבנאל בלובלין מחמת ע"ש בעו"ה… ברוב עוז השתדלותו נתן לו ה' חן בעיני המלך והשרים היושבים ראשונה במלכות פולין והציל את כלם… וע"פ גלגולי דברים אלו יצא נקי מכל נכסיו ונכסי בניו".

מרן הגאון הקדוש רבי אברהם, ה"אבני נזר", כיהן כרב העיר, ובה הקים את חצר קדשו ואת הישיבה הנודעת שהעמידה תלמידים גדולי עולם אדירי תורה וחסידות.

משנת תר"ע, שנת הסתלקות האבני נזר, כיהן בנו ה"שם משמואל" בסוכטשוב, עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, במהלכה נאלץ רבי שמואל לנוס מעיר זו ועבר להתגורר בלודז', וממנה לזגרזש. השם משמואל נחשב כאחד מגדולי וצדיקי הדור ואלפי חסידים נהרו לחצר. כאמור, לפני מאה שנה, ביום כ"ד טבת שנת תרפ"ו נפטר בהיותו בעיירת הנופש אוטבוצק ונקבר בסוכטשוב, באוהל אביו. השאיר אחריו בנים ובני בנים, אשר מרביתם נספו בשואה האיומה, הי"ד.

כסא אליהו בבית הכנסת בסוכטשוב

מתוך המובא באתר מורשת יהודי פולין:

"מפנה חשוב בחיי היישוב היהודי בסוחאצ'ב חל עם השתקעותו בעיר בשנת 1884 של האדמו"ר ר' אברהם בורנשטיין. הוא כיהן גם כרב ואב"ד, אולם את עיקר זמנו הקדיש למאות חסידיו, שנהרו אליו מכל רחבי פולין הקונגרסאית. ר' אברהם (המכונה סוחאצ'בר) היה תלמידו וחתנו של ר' מנחם מנדל מקוצק והמשיך את המסורת של חסידות קוצק. בסוחאצ'ב יסד ר' אברהם ישיבה ופיקח עליה אישית. הוא התפרסם בעולם החסידי בחיבוריו "אבני נזר" ו"אגלי טל". בימי אדמו"רותו של ר' אברהם הוקם בית מדרש גדול, שבין כתליו הסתופפו מאות מתפללים שבאו לבקר את רבם בשבתות ובחגים. לאחר פטירתו של ר' אברהם בשנת 1910 ירש את מקומו בנו, ר' שמואל בורנשטיין, בעל "שם משמואל". ר' שמואל סירב לקבל עליו את עול הרבנות, עזב את סוחאצ'ב, התיישב בזגייז' ושם הנהיג את חסידיו עד פטירתו בשנת 1926. לאחר מותו הוכתר לאדמו"ר מסוחאצ'ב בנו של ר' שמואל, הוא ר' דוד בורנשטיין. ר' דוד קבע את חצרו בפאביאניצה ומשם עבר לגור ללודז' ובה ישב עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. כרב ואב"ד בסוחאצ'ב כיהן בזמן ההוא ר' שמואל יצחק לאנדא (משנת 1915 ועד לפטירתו בשנת 1925). את מקומו ירש הרב צבי פרקאל, שכיהן בסוחאצ'ב עד מלחמת העולם השנייה. נוסף על בית המדרש של האדמו"ר מסוחאצ'ב הוקמו בעיר שטיבלאך של חסידי גור, אמשינוב, גרודז'יסק ואלכסנדר. לקראת סוף המאה ה- 19 נמנו עם החסידים רוב יהודי סוחאצ'ב. עם העברת המרכז של חסידי סוחאצ'ב לזגייז', פאביאניצה ולודז' החלה ירידתו של היישוב היהודי בסוחאצ'ב. בא הקץ על הפרנסות שהיו קשורות בחצר האדמו"רות; רבים מן ה"יושבים" במחיצתו של האדמו"ר עזבו את העיר"…

סופה של העיירה (שם)

"לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב- 1 בספטמבר 1939, הגיעו גם לסוחאצ'ב השמועות על התקדמות מהירה של צבאות גרמניה לפנים פולין. ואכן, כעבור שבוע ימים כבר נשמעו הדי הקרבות על הנהר בזורה גם בעיר עצמה. יהודים רבים נמלטו על נפשם מזרחה וכמאה מהם מצאו מקלט באזורים שסופחו לאחר ה- 17 בספטמבר לברית המועצות. הגרמנים נכנסו לסוחאצ'ב בליל ה- 9 בספטמבר. עם כניסתם הוציאו החיילים הגרמניים מבתיהם כמה מן הזקנים והחולים (ביניהם היו ישראל גולדפארב, הלל טרעגער, שרה יענטל בטרמאן ועוד אחרים) ורצחו אותם בדם קר. את בתיהם של יהודים שנעדרו מן המקום העלו הכובשים באש. עם שוך הקרבות החלו היהודים פליטי המקום לחזור לעירם. רבים מן החוזרים מצאו את בתיהם תפוסים בידי שכניהם הפולניים ועלכן נאלצו להצטופף בדירות המעטות שעוד נותרו בידי היהודים, במחסנים, במרתפים ובעליות גג. בעיר הצטופפו כ- 2,000 יהודים. בחודשים הבאים ניתוספו אליהם עוד 400- 500 פליטים יהודיים שנמלטו מעיירות הסביבה ומלודז'. בסוף ספטמבר (באחד מימי חג הסוכות) ריכזו הגרמנים לפי פקודת המפקד הגרמני כמה עשרות יהודים בכיכר השוק. היהודים היו לבושים בגדי חג ועטופים בטליתות (רובם היו חסידים) והגרמנים אילצו אותם לרקוד בליווי תזמורת לעיני האספסוף הפולני הצוהל. הרוקדים הוכו והושפלו; החיילים הגרמניים מרטו וגזזו את זקניהם ופיאותיהם. באמצע אוקטובר החלו הגרמנים לחטוף יהודים לעבודות כפייה. יום יום נחטפו כמה מאות יהודים ואולצו לעבוד בבנייתו מחדש של הגשר על הנהר בזורה; אחרים הועבדו בבניית ביצורים סביב שדה התעופה בביליצה או נשלחו לבצע עבודות מזדמנות אחרות. בעת העבודה הוכו היהודים וכמה מהם אף טבעו במימי הנהר. לעבודות הביצורים השתמשו הגרמנים במצבות בית העלמין היהודי, שנהרס כליל ולא נותרו בו אלא רסיסי מצבות בלבד. בינואר 1940 נצטוו יהודי סוחאצ'ב להקים יודנראט בן 18 חברים. בראש היודנראט הועמד הסוחר יעקב בידערמאן. בין השאר נתמנו לחברי היודנראט כמה עסקני ציבור לשעבר, כגון נחום קראנצווייג, מזכיר ועד הקהילה לשעבר, יוסף לוקשטיק, יו"ר אגודת בעלי המלאכה, יוסף מונע, מזכיר ה"בנק העממי הקואופרטיבי" לשעבר. בפקודת הגרמנים הקים היודנראט "משטרה יהודית" ולמפקדה נתמנה מנחם קנאט. עם הקמת היודנראט הוקל במקצת מצבם של יהודי סוחאצ'ב ונפסקו חטיפות סדר ומכסת העובדים הושלמה על-פי רשימות מוכנות שנכללו בהן כל הכשירים לעבודה. ב-18 בינואר 1941 גורשו כ-900 מיהודי ס' לז'ירארדוב. למחרת היום הוציאו השלטונות הגרמניים פקודה להקים בס' גטו. במטרה להטעות את היהודים וכדי למנוע בריחות הפיצו הגרמנים שמועות כזב לפיהן אלה שישארו במקום לאחר הגירוש לז'ירארדוב יוכלו לשבת בשלווה מאחורי גדרות הגטו ולא יאונה להם כל רע "עד תום המלחמה". בעת ההעברה לגטו הותר ליהודים לקחת עמם אך מעט ממיטלטליהם. הגטו הוקף גדר גבוהה של תיל דוקרני ונשמר מבחוץ בידי הז'אנדארמים הגרמניים. מבפנים שמרו השוטרים היהודיים. לגטו יועד השטח שבין הרחובות פארנא, ארונסקה, סטאשיצה וכיכר השוק. מחוסר מקום נדחסו יותר מ-5 נפשות לחדר אחד. גם המחסנים, עליות הגג והמרתפים נתמלאו עד אפס מקום באנשים, נשים וטף. כמות המזון שסופקה לגטו לא היתה מספקת והרעב הציק לכל דייריו. בעזרת ה"ג'וינט" הקים היודנראט מטבח עממי, שסיפק ארוחה חמה אך דלה למחצית מתושבי הגטו. כעבור חודש, ב-5ו בפברואר 1941, הוציאו הגרמנים פקודה לפיה יגורשו כל יהודי ס' לגטו וארשה. כדי להטיל אימה על יהודי ס' רצחו הגרמנים יום או יומיים לפני הגירוש את מפקד המשטרה היהודית מנחם קנאט. כמה שבועות לאחר הגירוש הביאו הגרמנים 150 מיהודי ס' שבגטו וארשה חזרה לס', לשם ביצוע עבודות בעיר. בגמר העבודה הוחזרו האנשים לגטו, פרט ל-21 שנשארו כדי להשלים את העבודה. בעת החזרתם לגטו וארשה ניסו כמה יהודים להסתתר, אולם הגרמי נים גילו אותם, הוציאו אותם ממחבואיהם וירו בהם למוות. את 21 היהודים שנותרו בס' רצחו הגרמנים כעבור זמן קצר ביערות הסמוכים לעיר. גורלם של יהודי ס' בווארשה היה כגורל כל הפליטים היהודיים שנדחסו לגטו זה (הם סבלו מרעב וממחלות אף יותר מאשר אנשי המקום). רובם מצאו את מותם בגטו עצמו או במחנות המוות בעת הגירוש הגדול מגטו וארשה בקיץ 1942.בזמן הגירושים מס' נתפזרו בסביבה כמה עשרות מיהודי המקום, בעיקר ילדים, שנעו ונדו ביערות הסביבה. רובם מצאו את מותם כאשר ניסו להתקרב למקומות היישוב בחיפושם אחר מזון. אנשי המקום לא היססו להסגיר אותם לידי המשטרה הגרמנית. גם אלה שנתמזל להם מזלם והם מצאו מקום מחבוא אצל אנשי הכפרים לא ניצלו ברובם ; השכנים הלשינו עליהם ולעתים אף הסגירו אותם במו ידיהם לידי המשטרה. מן הראוי להזכיר את שמותיהם של כמה חסידי אומות העולם מתושבי המקום, שסיכנו את חייהם בעזרם ליהודי ס' : הרוקח יאן סליווא עזר במזון ובמתן מקומות מחבוא ארעיים לכל יהודי שפנה אליו. בצר להם פנו היהודים הנרדפים אל בתו של הקצב באלצרסקי, שהיתה לה השפעה על המפקד הגרמני בלאשצ'יק והיא השתדלה להקל את מצבם. אבל רק מעטים מבני קהילת ס' הצליחו להינצל. ביניהם היו כמה עשרות שחזרו מברית המועצות. יהודים בודדים הצליחו להציל את נפשם בעת הגירושים מגטו וארשה ואחר כך הסתתרו ב"צד הארי". הניצולים לא חזרו לעירם לאחר השחרור, כי אם פנו מערבה. רובם עלו לארץ-ישראל. כזכר לחורבן נותרה לעמוד מצבה אחת בבית העלמין היהודי שנהרס, כאמור לעיל, כליל.

לעד נזכור את יהודי סוכטשוב, ונתחבר לתורתם ולמורשתם של רבותיה, גדולי עולם, צדיקים וגאונים, זמוק"ל.